מעשי השם חלק א קב

דאם לא כן היה אמרו מכל עץ הגן תאכל ומעץ הדעת לא תאכל ממנו מאמרים סותרים והל"ל מעץ הגן אכל תאכל ולא הל"ל מכל עץ, אבל היתה הכוונה שיהיה קיים באיש הוא וכן כל המין האנושי עד שיתא אלפי. וכן אמרנו בפרק י' שלא נאמר לשון בריאה רק בתנינים שהוא הלויתן ובאדם, לפי שהיתה ג"כ הכוונה באדם שיהיה קיים באיש כמו הלויתן, וכן נאמר לשון בריאה בשמים וארץ שהם היסודות שהם ג"כ קיימים באיש. וכן היתה הכוונה האלהית שהאדם יהיה קיים עד שיתא אלפי, ובתוך הזמן הזה מי שישיג האלהיות וידעם ישאר נצחי לעד ומי שלא ישיג ימות בסוף שיתא אלפי שהם ימי הארץ כאשר יתבאר. אמנם אחר שאכל הפרי אם היה חי כל שיתא אלפי לא היה אפשר לו הנצחיות, כיון שלא יוכל להשיג האלהיות בעודו בחיים, ומרוב רחמיו וחסדיו אמר פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם, ר"ל שאם יאכל מעץ החיים יחיה לעולם כל ימי העולם שהם שיתא אלפי ולא יוכל להשיג האלהיות כיון שאכל עץ הדעת, א"כ אחרי השיתא אלפי ישוב לאין כמו שהיה ולא תושלם הכוונה האלהית שהיתה לעשותו נצחי. והתבונן בענין הכתוב שהביא הרמב"ם ז"ל בשם רז"ל שנאמר משנה פניו ותשלחהו על אדם הראשון, ולא הביא ראש הכתוב רק סופו, אמנם על פי דרכנו סופו יוכיח על תחלתו, וראש דברו אמת מורה על ענין זה שכך נאמר תתקפהו לנצח ויהלוך משנה פניו ותשלחהו, כי בביאור אמר שהיתה הכוונה האלהית שיהיה נצחי והוא הלך ושנה פניו ועל זה שלחו, כי אמרו תתקפהו לנצח פירושו שהיה מחזיק אותו שיהיה תקיף וחזק לנצח והוא שינה פניו ואם כן מה שנאמר כאן שלא יאכל מפרי עץ הדעת טוב ורע, אין הדברים שימנענו מלהבדיל בין טוב לרע כי זה ודאי חסרון גדול יחשב באדם כמו שנאמר הוי האומרים לרע טוב, רק לפי שעה באותו יום, וקרא לפרי ההוא דעת טוב ורע לשלול מה שנקרא דעת באלהיות שאין בה רק טוב. ועוד תתבונן שלא אמר עץ הדעת בין טוב לרע אבל אמר עץ הדעת טוב ורע כאלו יאמר שאותו הפרי נקרא שמו עץ הדעת והוא טוב והוא רע. [כי מן חכמות אין בהם אחת שימשך ממנה רעה רק חכמת הטבע אשר חכמיהם העוסקים בענין הטבע נקראו נפילים כאשר תמצא מבואר בפרק כ"ג, ועליהם ארז"ל שנפלו והפילו אחרים, כי מחכמת התכונה והמספר והמוזיק"א וההנדסא והתשבורות והפרצוף לא ימשך מהם נזק להעלם האלהות רק אבוד זמן לבד, אבל חכמת הטבע היא תסלף דברי צדיקים המצודקים באלהיות כי לא יקבלו מה שלא בא עליו המופת על פי הקדמות הלקוחות מן הטבעיות המורגלות אצלם. ועל כן אמר שהפרי ההוא שמו עצמי לו הוא עץ הדעת, אבל יש בו מה שהוא טוב ויש בו מה שהוא רע, ולא יתכן לומר זה הוא טוב או זהו רע אלא על מה שהוא טוב אל השגת התכלית או רע אל השגת התכלית, ובהיות התכלית הכל ידיעת האלהיות אם כן יש בידיעת הטבעיות מה שהוא רע להשגת התכלית דהיינו חכמת הטבע, ויש בהם מה שהוא טוב להשגת התכלית כמו התכונה שממנה זכה אברהם והשיג האלהות כאשר יתבאר בפרק א' חלק שני. אבל הקב"ה לא היה רצונו באדם שישיג האלהיות ע"י התכונה רק ע"י נבואה ורוה"ק כמו שיתבאר]

ומה שאמר הנחש והייתם כאלהים יודעי טוב ורע שכתב הרמב"ם ז"ל שהשם הזה הוא משותף לאל יתברך ולמלאכים ולמנהיגים, ואמר שהכוונה באמרו כאן והייתם כאלהים הוא על הענין האחרון דהיינו כתרגומו רברבייא. הן לא ידעתי אז כשנברא אדם הראשון מי היו הרברבייא זולתי המלאכים או שרי מעלה, ועוד לא ביאר שם הרמב"ם ז"ל מה היתה הכוונה במה שנאמר הן האדם היה כאחד ממנו. לכן יראה על נכון לומר שמה שנאמר אח"כ היה כאחד ממנו הוא הכוונה כפי דברי הנחש שאמר והייתם כאלהים, והנחש היו דבריו כן לחוה באמרו שלא יתכן היות הידיעה בטבעיות דבר רע שהרי מי שברא הטבע ודאי ידעו ואמרו יודעי לשון רבים אינו שב אל מלת אלהים אבל אל אדם ואשתו כאלו יאמר והייתם יודעי טוב ורע כאלהים, והיה הנחש כמביא ראיה שאין ידיעת הטבעיות רעה כיון שהבורא ידענה, וזה אמר לה לפתותה כלומר תתרצי להיות כמוהו באותו הענין, וכן על זה אמר הכתוב ג"כ שהאדם היה כאחד ממנו כמו שפירש"י ז"ל ומה היא וכורך לדעת טוב ורע ויתכן עוד לומר שאמה שקי שהאדם היה כאחד ממנו ר"ל מן הנחש שהוא ערום, וכן ת"א ממנו מניה ולא תרגם מנן, והיה כאלו יאמר שהאדם ר"ל המין האנושי היה כאלו הולידו הנחש ויצא ממנו, והעד מה שארז"ל שהטיל הנחש זוהמא בחוה ולכן אמר שהמין האנושי היה כאחד מן הנחש לענין הערמות ולדעת טוב ורע והדברים שבים אל מה שנאמר והנחש היה ערום כאומר הנחש היה ערום והמין האנושי היה כאחד ממנו, ובזה יצדק מה שארז"ל שהיצר הרע הוא הנחש שהאדם ע"י היצר הרע נעשה נחש. ולפי מה שפירשנו היטיב לומר שאם יהיה בחיים כל שיתא אלפי לא תהיה לו תקנה להיותו נצחי כפי הכוונה האלהית שקדמה, וזה אמרו וחי לעולם ולא אמר לעד כמו שיאמר על הנצחיות כי כאשר תהיה הכוונה על הנצחיות יאמר לעד כמו שנא' צדקתו עומדת לעד, אבל אמר לעולם כלומר יחיה כל הימים הקצובים לעולם כמו שארז"ל שית אלפי שנין הוי עלמא ובזה תבין מה שנאמר לא ידון רוחי באדם לעולם שפיר שנוהו פרק כ"ג, שהכוונה לומר שלא יתעסקו באלהיות ולא ישיגום כל שיתא אלפי שהם ימי