מעשה רקח על הלכות נדרים ז:יא

מי שאסר וכו' וה"ה במתנות העניים עם העניים. דברי רבינו קשים להולמם הרבה חדא דהיכן מצא הך דה"ה במתנות העניים וכו'. ועוד דנראה שסותר דברי רבינו עצמו שהרי לעיל פסק דמעשר עני המתחלק בבית אסור והיינו טעמא משום דכתיב ביה נתינה והו"ל טובת הנאה מעתה איך פסק כאן דה"ה במתנות העניים הרי כשאומר קונם עניים אלו שפסק שיטלו עניים אחרים ואמאי הרי במתנות עניים לא כתיב ביה נתינה אלא תעזוב כמ"ש הוא עצמו פ"א דמתנות עניים הל' ד' ובהל' ח' פסק להדיא דכל מתנות עניים אלו אין בהם טובת הנאה וכו' וכ"פ בפ"ו הל' יו"ד שם וכל זה מבואר יוצא והם דברי הגמרא דף פ"ד ופ"ה וכבר עמד ע"ז התוס' יו"ט ז"ל והניחו בצ"ע ע"ש. והרמ"ז ז"ל כתב שם דהך ה"ה שכתב רבינו לא קאי אלא ארישא דהיינו איטלו בע"כ כשאסר כל העניים ולא קאי אאומר אלו וכו' וכן עלה בדעתי הקצרה אף שהוא דוחק. ובס"ס מקראי קודש להר"ח אבולעפיא ז"ל ראיתי שכתב לתרץ קושיא זו דהלכה רווחת דאדם יכול לאסור דבר שהוא ברשותו כשיצא מרשותו וכו' וה"ה הכא יכול לאוסרו קודם שיהיה לקט שכחה ופאה אף שאמר עניים אלו ע"כ. ומלבד הדוחק הניכר לומר דרבינו לא איירי אלא בכי הא ועוד יש לגמגם דא"כ נימא הכי אף בתרומה ומעשר עני המתחלק בבית דאף דכתיב בו נתינה וא"א לו לאוסרו ה"מ אחר שהפרישם אבל קודם לכן יכול לאוסרם וזה לא נתפרש בדברי רבותינו ז"ל וגם השכל מנגדו דכיון שהתורה חייבתו ליתן איך יכול הוא להפקיעם בשום פנים. ואיך שיהיה היותר נראה לענ"ד בכוונת רבינו דכיון שכבר הקדים דמעשר עני המתחלק בבית יש בו טובת הנאה מינה נשמע דהך וה"ה וכו' קאי להיכא דשייך ע"פ דבריו ז"ל דאם אסר הנאתו על כל העניים באים ונוטלים המתנות שבגורן בע"כ ואם אמר אלו אותם שבגורן נוטלין ממילא ואותם שבבית כיון דכתיב בהו נתינה יתנם לעניים אחרים ודו"ק: