מעשה רקח על הלכות נדרים ו:יח

מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו. אף דנדרים אינן חלין אלא על דבר שיש בו ממש כמ"ש רבינו בפ"ג צ"ל דהכא מיירי באופן שחל כגון שאומר יאסר פי לדבורו עמך דאז הוא חל כמ"ש שם הל' י"א והט"ז ז"ל יו"ד סי' רכ"א נדחק בזה וכתב שלא ידבר עם חבירו דקאי אנשבע דאילו בנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש ע"כ וא"צ לזה דודאי הכוונה היא באופן שנאסר עליו הדיבור כמבואר אך מה שיש להסתפק בדברי רבינו אם נשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו ומתוך הענין ניכר שאסר ע"ע הדיבור וגם הכתיבה מי נימא דכיון שלא הוציא בשפתיו אלא הדיבור דוקא הדיבור אסור דדברים שבלב אינן דברים או נימא דכיון שהענין מוכיח מתוכו הו"ל כאלו הוציאו מפיו להדיא ונאסר בכל והנה בפ"ח הל' ח' כתב רבינו דהנודר או נשבע רואים הדברים שבגללן נשבע או נדר ולמידין מהם לאיזה נתכוון והולכים אחר הענין וכו' ובהל' יו"ד כתב שאם נשבע או נדר שלא יכנס לביתו ולא ישתה לו טפת צונן ה"ז מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונן שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה גמורה ע"כ ולפ"ז כאן איירי רבינו בסתם שאין אנו יודעים לאיזה דבר נתכוון ולעולם שאם נתכוון גם לכתיבה או דיבור עם אחר פשיטא שיאסר והרש"ך ח"ד שנדפס מחדש סי' נ"ו הכריח מדין זה שהשבועה בכתב אינה נקראת שבועה לשתחול עליו אמנם מתוך דברי השו"ת משפטי שמואל סי' מ"ב אין נראה כן עיין עליו: