מעשה רקח על הלכות נדרים ו:יב

היה לשמעון מרחץ וכו' ואם לא הניח לעצמו כלום וכו'. קצת קשה דרבינו פסק פ"ו דערכין וחרמין וז"ל המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו ה"ז קדש ופקע השכירות ואם דר השוכר מעל ע"כ הרי דאף שהשכירו ולא הניח בו שום דבר משלו אפ"ה שלו הוא לפיכך נאסר על השוכר לדור בו וכאן כתב בהפך. ולכאורה הוה נראה דשאני לענין נדרים דידוע דהולכין בהם אחר לשון בני אדם ואמדינן דעת הנודר דכיון שהשכירו נסתלקה הנאתו ועוד קי"ל דשכירות מכירה ליומיה היא עד שמצאתי להר"ן ז"ל שכתב בשם התוס' דה"נ שאם אסר אותו המרחץ בפירוש חייל איסורא כיון שהגוף שלו כההיא דהתם שהקדיש הבית עצמו אבל הכא במודר הנאה מנכסים סתם איירי ואין דעתו על מה שהשכיר וכו' ע"כ ועוד הביא תירוצים אחרים עיין עליו: