מעשה רקח על הלכות נדרים ג:י

כיצד אין הנדרים וכו'. כתב הר"ן ז"ל ופסקו הש"ע או"ח סי' תקפ"ו שאם אמר קונם תקיעותיו עלי אסור לתקוע בו אפילו תקיעה של מצוה וכתב שם הפרי חדש וז"ל ומסתברא שאם אמר קונם קול שופר עלי דלא הוי כלום דהקול לית ביה ממש ואין הנדר חל אלא בדבר שיש בו ממש עכ"ל. וקשה דגם התקיעות אין בהם ממש ומאי איכא בין תקיעה לקול:

או שאמר לאשה קרבן שאיני משמשך. כן הוא לשון המשנה בנדרים דף י"ד אלא שבגמ' הקשה והא משתעבד לה מדאורייתא דכתיב וכו' ותירץ בשאמר הנאת תשמישך עלי וכו' וכיון שכן לא היה לו לרבינו להעתיק קרבן שאיני משמשך דזה אינו בכלל נדר כלל אפילו מדרבנן כיון שהוא משועבד לה מה"ת ורבינו כתב לקמן דבכל אלו אית בהו בל יחל מדרבנן והנה ראיתי בשו"ת משאת משה יו"ד דף נ"ב שעמד בקושיא זו והוסיף מדברי התוס' ז"ל שכתבו דהא דקונם דתשמיש אפי' לרבינא הוי בל יחל מדאורייתא ע"כ. ומידי עיני רואה סברא זו של התוס' ז"ל נתקשיתי בו טובא דאיך אפשר לומר דהוי הך בל יחל דאורייתא דכיון דהוי הנאת התשמיש דבר שאין בו ממש איך יחול אדאורייתא עד שחפשתי ומצאתי להרשב"א ז"ל שעמד בזה והניחה בצ"ע גם שם הביא הרב ז"ל דברי הר"ן ז"ל שהקשה למסקנא דמילתא דהיכי חייל נדרא דידיה דליתיה אלא מדרבנן בעלמא לאפקועי מצות עונה ופריה ורביה וי"ל כיון דנדרא מיהא חייל ממילא פקעו להו הנך מצוות דחכמים ז"ל מתנים לעקור דבר מן התורה בשב וא"ת ע"כ. והקושיא מבוארת דא"כ אמאי הוצרך הש"ס לשבושי מתני' באומר הנאת תשמישך עלי לימא דכיון דהוא בשב וא"ת חז"ל מתנים לעקור מצוות התורה דהא הר"ן לא ס"ל כהתוס' ז"ל כמבואר והיא קושיא עצמית והנני מוסיף דנראה דסותר למ"ש תחילה דאלמוה רבנן לשעבודא דידה אף נגד הכלל דקונמות מפקיע מידי שעבוד וכאן כתב דחז"ל מתנים לעקור דבר מה"ת דהיינו בשעבודא דידה בשב וא"ת וי"ל. ולדעת רבינו י"ל עם מה שכתב הרשב"א ז"ל דמה דקאמר תלמודא באומר הנאת תשמישך עלי הכוונה דזו היא כוונת לשון המשנה וכיון שכן רבינו העתיק לשון המשנה ומה שנפרש במשנה נפרש בדבריו ז"ל מכ"ש שכבר ביאר עיקר הדין וחילוקו בפ' י"ד דהל' אישות וגם הרב ז"ל הזכיר כל זה ולא נחה דעתו עיין עליו. וגם אני הצעיר לא נתיישבה דעתי כעת: