מעשה רקח על הלכות נדרים א:טז

יש מקומות שאנשיהם עלגים וכו'. בפ"ק דנדרים נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש מאי כינויין ר"י אמר לשון גוים הם ור"ל אמר לשון שבדו להם חכמים ופירש"י לשון גוים דהכי משתבעו גוים וכו' שבדו להם חכמים תקנו להם חכמים דלא לימא קרבן בשם וכו' ע"כ. וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל אמנם הרא"ש ז"ל פי' לשון שבדו להם חכמים כדי לעשות הרחקה דלא לימא קרבן לשם ופעמים יקדים השם לקרבן ונמצא שהזכיר ש"ש לבטלה ובאלו הלשונות ראו חכמים שהיו לעגי שפה שלא היו בקיאים לדבר עברית וכו' ותיקנו אותם לכנויים וכו' ע"כ. וקשה דכיון שהקדים שהטעם הוא מפני הרחקה שלא יזכירו ש"ש לבטלה איך כתב אח"ז שמפני שהיו לעגי שפה וכו' ועוד שהוא טעם למ"ד לשון גוים הוא כמ"ש רבינו שם בפי' המשנה וז"ל ואלו הכינויין כולן היו מצויין אצל העלגין מן האומות להשתבשם הלשון וכו' ע"כ. ואולי דכוונת הרא"ש ז"ל דאם איתא אכתי למה נקטו הנך לשונות שאין להם שום משמעות הו"ל למינקט לשון קרבן בשאר לשונות לזה הוצרך לפרש דטעם אלה הלשונות מפני שהיו לעגי שפה וכו' ורבינו ז"ל שפוסק כמ"ד לשון גוים הם פי' מפני שהאומות היו משובשים בלשון ומהם למדו עם בני ישראל ולפיכך כאן בחיבורו קצר וזה הוא הטעם שלא הזכיר בשום מקום הברייתא דר' שמעון דאיתא התם מנין שלא יאמר אדם לה' מנחה לה' חטאת לה' שלמים וכו' מפני שס"ל דאתיא כר"ל אך במ"ש רבינו באותו מקום ובאותו זמן וכן פסק בפ"א דנזירות הל' ח' ופ"ב דהל' שבועות הל' ה' אין לנו גילוי מהגמ' ומ"מ ראוין הדברים למי שאמרן: