מעשה רקח על הלכות נערה בתולה ב:יב

אין אדם וכו'. כתב מרן ז"ל משנה פרק שבועת הפקדון כת"ק ויש לגמגם דהתם לענין שבועה קאמר והיה יכול להביא ממתני' בא"נ דף מ"א האומר פתיתי בתו של פלוני משלם בושת ופגם ע"פי עצמו ואינו משלם קנס וע"ש:

לפיכך האומר אנסתי ופתיתי בתו וכו'. מרן ז"ל נתקשה בדברי רבי' דצער משלם בהודאת פיו (לפי גירסתו ואף לפי גירסתו הכי מוכח מדסיים בושת ופגם וצערה ע"פי עצמו) ובפ"ה דח"ומ פסק שאם הודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער גם ה"ה שם נתקשה קושיא זו בעצמה ולא תירץ כמדומה שלא ראה דברי מרן ז"ל כאן שהרי הביא תירוץ ר"י הנגיד ז"ל. ונראה לומר עוד שמדקדוק דברי רבינו שם נראה שהצער בחובל משום לתא דקנס הוא שהרי כבר נתן לו הרפוי וה"ט שכיון שהוא מרפאו א"צ ד"א משא"כ הצער של אנוסה דאין לה שום תרופה בעולם אין זה בכלל קנס ולכך חייב אף ע"פי עצמו. וזה נלע"ד מדקדוק דברי רבינו שכתב שם וז"ל ולמה משלם אדם ג' דברים אלו ע"פי עצמו שהשבת והרפוי ממון הוא ולא קנס וכו' והבושת לא הגיעה לו אלא בשעה שהודה וכו' ע"כ. הרי שדקדק שהשבת והרפוי ממון הוא ולא קנס וכן הבושת וכו' משמע דהצער בכלל קנס הוא ואינו משלם ע"פי עצמו והיינו מהטעם האמור שכבר הוא מרפא אותו משא"כ הצער של אנוסה וכו' כנז' ודו"ק: