מעשה רקח על הלכות נערה בתולה ב:יג

א"ל אנסת וכו' עד שהרי הודה במקצת. הראב"ד ז"ל השיג ע"ד רבינו דאין כאן שבועה לפי שאין כאן תובע ואי מיירי ביתומה אין כאן מודה במקצת כלל דמדעתה הוא דעבדה ע"כ. ומרן ז"ל כתב דאי יתומה איך כתב כן שהרי היא תובעתו בושת ופגם וצער והוא מודה בבושת ופגם וכופר בצער ע"כ. והקשה המש"ל ז"ל והפר"ח ז"ל על מרן ז"ל דמאי קאמר הרי כוונת הראב"ד ז"ל מבוארת דבמפותה ויתומה מחלה על בשתה ופגמה כיון דמדעתה עבדא וכיון שכן מאי מודה במקצת איכא ורבינו ג"כ ס"ל הכי כמ"ש דין י' וי"א וכ"כ מרן ז"ל לעיל פ"א דין ט' ע"כ. ואילו מרן ז"ל היה כותב שדעת רבינו היא כן החרשנו אבל לכתוב על הראב"ד ז"ל שאינו יודע איך כתב כן הוא קשה מאד. ואין לנו מקום לומר אלא שמרן ז"ל הבין בפשיטות דכיון שמודה שבעלה באופן שהיה מתחייב בושת ופגם (אם היה לה אב) אף שעכשיו אין דינו לשלם מ"מ נקרא מודה במקצת גמור. שוב מצאתי לרבינו פ"א דהלכות טוען ונטען דין ג' שכתב וז"ל הטוען מטלטלין על חבירו וכפר בכל ואמר להד"מ וכו' או שאמר אמת שהיה לך אצלי אבל מחלת לי או נתת לי במתנה בכל אלו פטור משבועת התורה ע"כ. ולפי דברי מרן ז"ל בהלצתו על רבינו בהשגת הראב"ד ז"ל זה נראה סותר לדבריו של כאן ממש שהרי כשאומר לא כי אלא פתיתי וכו' הו"ל כאומר אמת שהיה לך אצלי אבל מחלת לי ולפי דברי מרן הקדוש שכתב שהרי היא תובעתו בושת ופגם וצער והוא מודה בבושת ופגם וכופר בצער הו"ל כאומר הבושת ופגם מחלת לי ואין לך ד"א אצלי ושם כתב ה"ה ז"ל שמפורש בהרבה מקומות שכל טענה שפוטר עצמו מן הכל הוא פטור משבועת התורה וכו' ע"כ. וכיון שכן אף כאן שפוטר עצמו מן הכל בטענת פתיתי למה יתחייב. והאמת יורה דרכו שפשטן של דברי רבינו בסתם נערה שיש לה אב איירי דלא מציא מחלה כלל וכבר הליץ מרן ז"ל בעד רבינו להשגת הראב"ד ז"ל ואולי י"ל לדברי מרן דהתם שאני שאומר לו בפירוש מחלת לי משא"כ הכא ודו"ק: