מעשה רקח על הלכות תלמוד תורה ז:יא

תלמיד חכם שנדה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל א"כ יהודה למה לא התיר לעצמו וכו' וכתב מרן ז"ל דסובר כדעת הרשב"א ז"ל דבסמוך ע"כ וקשה דחילוקו של הרשב"א הוא שכשחייב נידוי אז אינו יכול להתיר לעצמו ויהודה פשיטא דלא היה מחוייב שום נידוי א"כ מה היא השגתו של הראב"ד על רבינו הא כיון דיהודה לא היה מחוייב נידוי אף לדידיה מי ניחא וי"ל דס"ל דלהרשב"א דוקא כשאינו חייב נידוי דהיינו לומר שלא יבא לידי חיוב בעולם כי ההיא דמר זוטרא אז דינא הוא דהוא בעצמו מצי להתיר נידויו אבל אם הוא מחוייב נדוי וה"ה אם יבא לידי חיוב נידוי כגון גבי יהודה דמחמת תנאו יבא לידי חיוב נידוי אם לא יקיימנו אי אפשר שהוא יתיר את עצמו וס"ל למרן שזה נכלל בדעת הרשב"א ז"ל ודו"ק. ומ"ש ועם כל זה קשה למה לא התירו יעקב י"ל וכו' הקשה הפר"ח ז"ל דאיך עשה את יעקב אבינו טועה והציל את יהודה וכתב הוא ז"ל שיהודה טעה שהיה סבור שכיון שקיים נדרו שוב לא היה צריך התרה ויעקב חשב שיהודה התיר לעצמו עיי"ש: בכ"מ ד"ה תלמיד חכם וכו'. ולמי שגורס כן נכונים בטעמם ע"כ נראה דחיסור לשון יש וכצ"ל ולמי שגורס כן דברי הרשב"א נכונים בטעמם: