מעשה רקח על הלכות תלמוד תורה ו:יב

אם באו עדים שביזהו וכו'. וכתב מרן פרק אלו מגלחין דשמתיה לההוא טבחא וכו' וקשה דשם אמרו דאיכא בין ממון לאפקירותא לענין התרה דבאפקירותא כל שלא עבר שלשים יום אין מתירים לו ובממון תכף מתירים לו אם חזר בו ורבינו לא הזכיר חילוק זה כלל וי"ל דרבינו ס"ל דלאו הלכתא היא שהרי פ"א דנדרים דף ז' אמרו אין בין נדוי להפרה ולא כלום. וכתב הר"ן וז"ל הקשו בתוס' מדאמרינן פ' אלו מגלחין ה"מ לממונא וכו' ותירצו וכו' והרב אלפסי ז"ל דחה אותה שבפרק אלו מגלחין מפני זו וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ק דהל' ת"ת ע"כ וצ"ל פרקא בתרא ששם פסק רבינו דין זה עיי"ש:

חייב נדוי. כתב הכנה"ג יו"ד בשם מ"צ דכל שכן המבזה רבותיו אף על פי שאינם ראוים להוראה ולאו דוקא רבו מובהק וכו' ע"כ.

וכן החכם עצמו וכו'. עיין למרן ז"ל בחילוקי דין זה ועיין בשו"ת נאמן שמואל סימן ל' בסוף התשובה: