מעשה רקח על הלכות תלמוד תורה ו:יד

המבזה שליח בית דין. מרן כ"מ ציין מההיא דסוף קידושין וקשה מההיא דפ"ק דקידושין דף י"ב ופ' רבן גמליאל דף (כ"ה) [נ"ב] ועיין מ"ש בהלכות אישות פ"ג בס"ד:

המזכיר שם שמים לבטלה. וקשה דאמאי לא כתב דגם להשומעו אם לא נידה להמזכיר צריך לנדותו כדאמרינן פ"ק דנדרים ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי והיינו שצריך לנדותו וכמ"ש הרא"ש והר"ן שם והרב לח"מ כתב דרבינו ס"ל דהוא עצמו יהא בנידוי ר"ל מאיליו והקשה על זה הר"ח אבולעפיה נר"ו דרבינו ס"ל דצריך לנדותו ואם לא נדהו אינו בנדוי מאיליו וכמ"ש מרן כ"מ סוף הלכות שבועות ע"כ ושם הביא מרן דברי הר"ן ז"ל שהכריח כן שאם תאמר שיהא בנידוי מאיליו איך אפשר שהשומע ושותק יהא חמור מהמזכיר וכו' ואפשר דהרב לח"מ ס"ל דמה שהביא מרן דברי הר"ן ז"ל אינו לדעת רבינו דרבינו ס"ל דהוא עצמו יהא בנדוי מאיליו שכ"כ הוא בעצמו יהא בנידוי ואם איתא דרך הפוסק לפרש ולא לסתום ותו דבמזכיר נקט לשון חיוב ובשומע כתב הוא בעצמו ולא הזכיר חיוב וכמ"ש הרב אלא דאכתי קצת קשה דאי מרן הקדוש הבין כן בדעת רבינו היה לו להצילו מההכרח שהביא הר"ן ז"ל. ולענ"ד נראה דאף שנאמר דדעת רבינו כהרא"ש והר"ן ז"ל מה שלא הזכירו כאן היינו דכיון דהוא ז"ל הכא לא נחית אלא למנין הכ"ד שחייבים נדוי כיון דשומע ושותק נידון כמו המזכיר ר"ל דמעלין עליו כאלו הוא הזכירו לא הוצרך לבארו וסמך אמ"ש בהל' שבועות. ובאמת שאם נפרש דרבינו ס"ל דהוא עצמו יהא בנידוי קאי להמזכיר ולא להשומע אין כאן שום גמגום על דבריו כלל ואפשר גם כן לדייק כן מתיבת נידהו שכתב שם ודו"ק: