מעשה רקח על הלכות תלמוד תורה ה:ה

ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו וכו'. מרן ז"ל הקשה ממ"ש רבינו פ"ו מהלכות ממרין דמשמע מהתם דאף לאחרים אסור לקרות בפניו אף בשם שאינו פלאי ולו אסור אף שלא בפניו והכא משמע דאפילו להם שרי בפניהם וכ"ש לאחרים ותו דבשם פלאי משמע הכא דשלא בפניו מותר והתם משמע דאף שלא בפניו אסור וכו' ע"כ ולענ"ד נראה דלא קשיא דכוונת רבינו הכא היא דכשהשם פלאי אף שלא בפניו אסור הא בשם שאינו פלאי נחתינן דרגא דבפניו דוקא אסור ושלא בפניו מותר ואחר זה כתב בסתם דאף בשם שאינו פלאי אסור להזכיר שמו בפניו בדרך הזכרה בעלמא אף שאינו מכוין לקרותו ועוד רבותא אחריתי דאפילו לקרות לאחרים שאינו מכוין לרבו כלל אפ"ה אסור כיון שהוא לפני רבו. אלא דאכתי קשה דמהתם משמע דלרבו אף שלא בפניו אסור אף בשם שאינו פלאי. ואפשר דהתם לא קאי אלא לומר דליכא שריותא לאחרים אלא שלא בפניו ולאו לדיוקי דלרבו אסור וסמך אמ"ש כאן. וכן מצאתי להפר"ח ז"ל והקשה עוד ז"ל דבהלכות ממרין כתב יראה לי שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלאי שאין הכל דשין בו משמע דאף שמקצת דשין בו פלאי מקרי כיון שאין הכל דשין בו וזה תימה דא"כ איך כתב כאן שכל השומע ידע שהוא פלוני וכ"ת משום דאף דאיכא אחרים כשמיה דרביה מסתמא משמיה דרביה קאמר א"כ אף בשם שהכל דשין בו נימא מסתמא על רביה קאמר וצ"ע ע"כ ונראה דכוונת רבינו לומר דהכל תלוי באמדן דעתא דבשלמא כשהוא שם פלאי דהיינו שלא יש אלא ב' או ג' באותה העיר שהכל מכירים אותם דהיינו מ"ש רבינו שיודע שהוא פלוני ולא כתב יודע שהוא רבו אז כששומעים איזה דבר מהתלמיד קרוב הדבר הרבה דמשמיה דרביה קאמר לה דבאותם האחרים לא שייך דיבור זה שהרי הם ידועים אצלינו. אמנם כשאינו פלאי כגון אברהם ויצחק וכיוצא דהיינו שיש כמה וכמה שנקראים כן כשמזכיר שם זה אף אם ידעו שרבו גם כן יש לו שם זה מ"מ אפשר דבשם איזה חכם אחר קאמר לה כיון שאין נודע כמה יש שנקראו בשם זה לשער אם מאיתם יצאו הדברים או מהרב של זה ומסתמא אין אדם שם דעתו לחשדה זו. ובדברי רבינו קשה לי למה לא כתב להדיא דה"מ כשמזכיר שמו לבד אבל אם יאמר מורי או אדוני שרי להזכיר שמו בפניו כמו שמצינו ביהושע שאמר למרע"ה אדוני משה וכמו שהזכיר מרן ז"ל ואפשר דכיון שכתב ולא יקרא לרבו בשמו וכו' ולא יזכיר שמו בפניו משמע קצת דוקא שמו לבד אסור הגם דאינו מוכרח ודו"ק: