מעשה רקח על הלכות מכירה א:טו

הרי החזקה שקונה אותה וכו'. ידוע דהראב"ד ז"ל, השיג על רבינו דאכילת פירות לא מהני אלא כנגד טענה, אבל למקני בה ארעא לא קני וכו', ע"כ. ורבינו לשיטתיה אזיל דאכילת פירות הויא חזקה, כמו שכתב להדיא ריש פ"ב דזכיה ומתנה ופי"ב דטוען ונטען הי"ג, והרב בית יוסף בשו"ע חו"מ בסי' קצ"ב קצ"ו ורע"ה נמשך [אחר] דעת רבינו, אמנם בטור ז"ל נמצא שם סתירה עצומה, דבסי' רע"ה פסק הטור [ויש] שהיא חזקה בלוקח ואינה חזקה בנכסי הגר כגון אכילת פירות, דבלוקח הוי חזקה וכו', והם דברי רבינו בפ"ב דזכיה ומתנה, ואילו בסי' קצ"ב הביא סברת רבינו דאכילת פירות מהני גבי לוקח, ושהראב"ד חולק עליו, וסיים דמסתברא כהראב"ד, וכן פסק בסי' קצ"ו גבי עבד, והמשנה למלך ז"ל כתב דאפשר דבסי' רע"ה מיירי בחזקה דג' שנים, וכדבריו כתב הדרישה ופרישה ז"ל שם, אמנם הרב בית חדש כתב דבסי' רע"ה הכי קאמר, דאפילו למאן דסבירא ליה דבלוקח הויא חזקה באכילת פירות, בגר מודה דלא הויא חזקה וכו' ע"כ, והרב כנסת הגדולה ז"ל סי' קצ"ב בשם ספר משאת בנימין ז"ל כתב, דבסי' רע"ה לשון הרמב"ם העתיק ולא דק, והסמ"ע ז"ל כתב דבסי' רע"ה מיירי בשטען שקנה השדה בשטר ובחזקה, ודאכילת פירות אינו אלא לראיה על הקניה, ודברי תימה הם, וכבר עמד עליהם הרב ז"ל, ויותר נראה מה שכתבו בדרישה ופרישה והמל"מ דמסיים דבנכסי הגר אפילו אכלה כמה שנים, משמע דבחזקת שנים קאמר, אף שהאמת הוא שהדברים סתומים וצ"ע.