מעשה רקח על הלכות מכירה א:יד

אם היה מסויים במחיצות קנה וכו'. פשט דברי רבינו כשמוכר אדם לחבירו שביל של כרמים ולא רצה לקנות באחד מדרכי ההקנאה שתקנו חז"ל, הקילו בו שיקנה ע"י הילוך, משא"כ בשאר קרקעות, ועכשו הוא מבאר התנאים שהצריכו חז"ל לקניה זו, שאם השביל מסויים במחיצות, דידוע דסתם מחיצה היא גבוהה עשרה, קנה כדי שיגביה רגל ויניח רגל בצדה, כלומר כדי שיעור הליכתו לבד, ואם אין שם מחיצות אז קנה ברוחב הדרך יותר, דהיינו כדי שתהיה על ראשו חבילה וכו', זהו מה שתקנו חז"ל באם מכר לו סתם שביל של כרמים, אבל אם פירש לו שביל זה אני מוכר לך כולו, והוא רחב הרבה, בין יש לו מחיצות בין אין לו, צריך שיחזיק כמו שתקנו חז"ל בנעל או גדר או פרץ, אי נמי אפשר שיועיל ע"י שיהלך את כולה לאורך ולרוחב, ופירוש זה שלל אותו הרב המגיד, והרב כסף משנה הקשה עליו עיין עליו, והמשנה למלך ז"ל כתב דבירושלמי פרק קמא דבכורים נחלקו רבנן ור' יהודה, אם מכר לו עד התהום או דווקא מקום הדריסה, דרבנן סבירא להו דמכר לו עד התהום, ור' יהודה ספוקי מספקא ליה ושלא ראה לראשונים ז"ל שהזכירו דין זה עיין עליו, ולענ"ד נראה דלא הוצרכו לבארו לרוב פשיטותו, דכיון דחפירת בורות שיחין ומערות הויא חזקה כמו שאיתא בבבא בתרא דף נ' [ע"ב]. אם לא קנה עד התהום אלא מקום הדריסה אין יכול לחפור בה בורות עמוקים.