מעשה רקח על הלכות שבת ח:ז

ואין דישה וכו'. שם דף ע"ה. ומ"ש תולדת הדש. נוסח אחר כתב יד מסיים וחייב וכן כל כיוצא בזה.

החולב את הבהמה וכו'. נוסח אחר כתב יד חייב משום מפרק. והנה הראב"ד ז"ל השיג על רבינו וז"ל וכי המשקין שיעורן כגרוגרת והלא חלב כדי גמיעה ושאר המשקין שיעורן חלוקין וכו' ע"כ. לכאורה משמע דכוונתו להשיג על רבינו דחייב החולב כגרוגרת דזה אינו דחלב כדי גמיעה תנן ומרן ז"ל תירץ דשאני דין הוצאה מדין זה והדבר קשה טובא דבברייתא דף צ"ה קתני להדיא דשיעור החולב הוי כגרוגרת וכן הוא בתוספתא. ונראה לענ"ד דכוונת הראב"ד להשיג דוקא החובל בחי שכתב שיעורו כגרוגרת דזה אינו דאי משום שלמדו מחולב אינה ראיה דגבי הוצאה אשכחן שיעורין חלוקין ואין למדין זה מזה ודוק בדבריו שתפס על החובל בחי וכן מצאתי להפר"ח ז"ל עיי"ש. ועיין מ"ש מרן דהתם לענין הוצאה מרשות לרשות ומה ענין זה לענין הוצאת דם או חלב ממקום חיבורם בחי וכו' ע"כ. דבריו תמוהים לכאורה דנראה דהא בהא תליא וכן הקשה הפר"ח שם. ונראה לענ"ד דאין לדמותו לדין ההוצאה משום דבענין הוצאה אזלינן אחר דרך העולם וכמו שאמרו בגמ' אין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה ואפילו הכי אם חרש או זרע אפילו כמלא נימא אחת חייב דחזי לביזרא דקרא פירוש לגרעין של דלעת כדאיתא בדף ק"ג וכמ"ש רש"י שם מה שאין כן במידי דבר אכילה דכיון דהכל מסוג אחד הוא דהרי הוא מפרק המשקה ממקום חיבורו בחי אין סברא לחלק ביניהם ודו"ק.

בחי שיש לו עור. נוסח אחר בבהמה שיש לה עור. ומתוך דברי רבינו משמע דאדם לא נכנס בסוג זה דאין לו עור וכן משמע ממ"ש לקמיה במד"א וכו' אבל החובל בחבירו וכו' וכדתנן בפרק העור והרוטב אלו שעורותיהם כבשרן עור האדם וכו' וכיון שעורו כבשרו אין לו דין עור. איברא דממ"ש רבינו פרק י"א משמע דדין עור יש לו שכתב וז"ל הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור וכו' אם לא שנאמר דלא ראי זה כראי זה דלענין חבורה בעינן עור גמור תדע דלא מחייבינן אלא בבהמה חיה ועוף ושמונה שרצים וכמ"ש רבינו לקמן וטעמא רבא איכא במלתא כיון דחייבו משום מפרק דשייך בעור גמור מה שאין כן לענין כתיבה דכיון שהוא ראוי לכתוב אף לפי שעה סגי ולענין טומאה שאני דראוי לאכול בעינן ולעולם דחובל באדם חייב אלא דחיובו אינו משום מפרק אלא משום נטילת נשמה מאותו אבר וכמ"ש רש"י פרק שמונה שרצים וכ"פ רבינו לקמן פי"א בדין מי שלקה באצבעו דלהוציא דם אסור אף במקדש ואילו שבות ליתיה במקדש ועיין בתוס' יו"ט שם.

והוא שיהא צריך לדם. מדאמרינן שם דף ק"ו חובל בצריך לכלבו וכו' וכבר נתבאר.