מעשה רקח על הלכות שבת ח:ו

המקבץ דבילה וכו'. דין זה לא נמצא בגמ' בביאור וגם דין מעמר שהזכיר לעיל לא נמצא שיעורן והרב המגיד כתב דלמדו מדין מנכש וקוצר ורוצה לומר לענין השיעור קאמר דאלו עיקר הדין איתיה התם דף ע"ג אמר רבא האי מאן דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר והזכירו לקמן. וקשה קצת דבפ"ק דביצה דף י"ג אמרו בפשיטות דהעמדת ערימה פטור בשבת וקשה בין לאביי בין לרבא דהתם ויש לומר דלא אמר זה אלא בדבר שדרכו לעשות הערימה בשדה כגון חיטין או קשואין או בצלים כדאיתא התם והוא עמרם בביתו פטור משום דאין כאן מלאכת אומנות דאסרה תורה וכמ"ש רש"י ז"ל שם מה שאין כן ההיא דכניף מלחא ממקום גידולו דהיינו ממשרפות המים דהיינו עימורו העיקרי וכן מדוקדק מדברי רש"י שם ומשום הכי חייב ולפי זה נמצינו למדין דהמקבץ דבילה וכיוצא שדרכם לעשותם או בבית או באוצר שלהם לפי שהם יבשים לא שני לן בהכי וגם דאין זה כשאר מעמר דהכא צריך שיכוין במלאכתו לעשותו עגול או לנקוב התאנים ולהכניסם בחבל דזה הוא דרך אומנותו אין סברא לחלק כיון שזה דרכו ובהכי אין צורך למ"ש הרמ"ך דדוקא שקיבצם ממקום שנפלו שם מן האילן וכו' אלא דרבינו איירי סתמא בכל ענין בהנהו שאני דכיון שדרך לעשותם דבילה וכיוצא כשהם יבשים דוקא תו לא קפדינן אם עשאם בבית או בשדה ועוד דבהנהו זו היא גמר מלאכתם כמבואר. ודין זה אפשר שלמדו רבינו מדברי הירושלמי פרק כלל גדול ההן דשטח צלין צמוקין מסוסלה בוקלטה חייב משום מעמר ע"כ.

ומיהו צ"ע בדין זה כמה יהיה שיעורו דהן אמת דרבינו כתב לעיל דשיעור המעמר כגרוגרת אמנם בגרוגרת גופיה דהיינו דין הדבילה וכיוצא לא ידענו שיעורו ולשון מעמר נמי לא שייך בגרוגרת אחת וגם רבינו כתב ועשה ממנה עיגול או וכו' עד שנתקבצו גוף אחד הרי דבעי יותר מגרוגרת אחת וגם אין סברא שלא יתחייב עד שיעשה כל הדבילה אף אם היא גדולה הרבה. ומאי דנראה לענ"ד דבעשה דבילה שיעורו משיעשה העיגול שבדעתו לעשות אי נמי מה שדרך העולם לעשות ובנקב תאנים וכו' מדכתב עד שנתקבצו גוף אחד משמע ליה דילפינן לה מדין אגודה דקימא לן אין אגודה פחות מג' והיא היא.