מעשה רקח על הלכות שבת ח:ח

וחיה ועוף. נוסח אחר כתב יד נמחק עוף ונוסח אחר כתב יד נמחק חיה ועוף.

שהרי נתקררה דעתו וכו'. שם דף ק"ה אדתנן הקורע בחמתו חייב הקשו דהאי מקלקל הוא ותירצו דהאי נמי מתקן הוא דקעביד נחת רוח ליצרו ופריך וכי האי גונא מי שרי והתניא דהרי הוא כעובד עבודה זרה שכך אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך וכו' לא צריכא דקעביד למירמא אימתא אאנשי ביתיה כי הא דרב יהודה שליף מצובייתא וכו' ע"כ. ומשמע דהיכא דקעביד נחת רוח ליצרו הוא פטור דאין לך מקלקל גדול מזה ואם כן היכי יהיב האי טעמא רבינו ז"ל לחיוביה וכבר נתעורר בזה הרב המגיד ז"ל והפר"ח כתב דס"ל לרבינו דהך תירוצא בדרך דחיה הוא כפי שיטתו של המקשן עיי"ש.

ולענ"ד נראה דרבינו מפרש הסוגיא הכי דמדלא קאמר אלא משמע דלא הדר ביה משינויא קמא דתירץ משום דקעביד נחת רוח ליצרו ומ"ש דקעביד למירמא אימתא לדוגמא בעלמא נקטיה כלפי מה שהקשה לו אעיקרא דדינא דכי היכי דקעביד למירמא אימתא שרי אף לכתחילה ה"נ בנדון דמתניתין איירי בענין שאין כאן עבירה כעובד ע"ז דלא נאמר זה כי אם בדליכא אלא דבר זה דנחת רוח לגבי יצרו דזה גורם להרגילו לבא עליו וכמ"ש רש"י אמנם כשאינו מכוין אלא לשכך חמתו כדי להרחיק יצרו מעליו נמצא שהוא מתקן ממש לגבי דידיה וליכא למיחש להרגל ונמצא פירושן של דברים דנחת רוח ליצרו יתכן בשני פנים או שעושה אותו דבר להכעיס ממש או שעושה כן לשכך חמתו כדי להרחיק יצרו מעליו כאמור וזו היא כוונת רבינו וקרוב לזה מצאתי בספר מר דרור נר"ו שרצה לכוין מ"ש רבינו בפירוש המשנה וז"ל והטעם שיהא הקורע בחמתו ועל מתו חייב מפני שדעתו מתיישבת וחמומו מתפשר לאותו הקרע והוא דומה למתקן על כרחך דר"ל דהשתא לא חיישינן להרגיל את יצרו לבא עליו וכו' עיי"ש ועל כרחך הוא מהטעם האמור והשתא אתי שפיר שבפרק זה לא הזכיר רבינו נחת היצר אלא דנתקררה דעתו ושככה חמתו ואף שבפרק י' וי"ב הזכירו אין כוונתו לשכך היצר מחמת עשיית הדבר להכעיס אלא לגבי דידיה קאמר שגומל עם נפשו חסד כדי להרחיק הצפוני מעליו וסמך אמ"ש כאן ואף דדבר זה לא הותר דהא מיהא עובר על מדת הכעס ועל בל תשחית מכל מקום לענין שבת שהקפידה היא שימשך איזה תיקון האי נמי תיקון הוא כנראה לענ"ד בכוונת רבינו ועיין להרב יפה מראה פ"ט דנדרים.