מעשה רקח על הלכות שבת ח:ד

כל זרע וכו'. שם דף ע"ג א"ר יוסף האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים וכו' ופי' רש"י אספסתא שחת וקוצרין אותה ג"פ בחדש וחוזר וצומח ע"כ. ומבואר דבנתכוון לשתיהם קאמר.

גבשושית וכו'. שם דף פ"א אמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת אמר אביי פרפיסא וכו' היה מונח על גבי קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב משום תולש היה מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע חייב משום נוטע ופי' רש"י חייב משום תולש דאינו נהנה שוב מריח הקרקע ונ"ל דהאי חייב לאו דוקא אלא איסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר היכי שרו רבנן איסור כרת וסקילה משום קינוח ע"כ. וכוונתו מבוארת דקאי לפרפיסא דאביי דקתני בה חייב דלאו דווקא קאמר דהא שרי ר"ל לעיל צרור שעלו בו עשבים לקנח בו ואם בהגבהתו מן הקרקע היה חייב חטאת איך התירו לצורך קינוח איסור כרת וסקילה אמנם הרב המגיד הבין דברי רש"י ז"ל דקאי אצרור דר"ל דהתולש ממנו חייב חטאת וכתב עליו דנראה שלא היה גורס חייב חטאת אלא חייב בלבד ומרן ז"ל כתב עליו דאפשר שהיה גורס חייב חטאת וכו' ע"כ. ואחרי המחילה שכתב כן בדרך אפשר דהרי נראה שהוא מוכרח מצד עצמו כאמור ומבואר שכתב חייב משום תולש דאינו נהנה שוב מריח הקרקע דזה ודאי לא קאי אלא להגבהה מן הקרקע דקאמר אביי ועל זה כתב ונ"ל וכו' ותו דאם איתא הרי בדף ק"ז אמר אביי האי מאן דתלש פיטרא מפומא דחצבא חייב משום עוקר דבר מגידולו ופי' רש"י פעמים שהוא גדל בשפת הדלי של מים ע"כ. הרי דאפי' שאין שם יניקה מן הקרקע מחייב ליה דהיינו רביתיה מכ"ש צרור שיונק מן הקרקע ואביי נמי לא פליג אר"ל מסתמא ואין לומר דגם שם יפרש רש"י דלאו דוקא חייב חטאת דהא מותיב עליה רב אושעיא מתולש מעציץ שאינו נקוב שהוא פטור ומשני וכו' א"כ על כרחך חייב חטאת קאמר אלא ודאי כוונת רש"י ז"ל מבוארת דבשלמא מתולש לא הוה קשיא ליה דלא הוי פסיק רישיה דאפשר שלא יתלוש בשעת הקינוח משא"כ ההגבהה וכו' וכן נראה שהבין הפר"ח ז"ל עיין עליו. ומ"מ אפשר ליישב קצת דברי הרה"מ ז"ל ע"פ דברי רש"י במימרת ר"ל לעיל עיין עליו האמנם האמת נראה כמ"ש.

ודעת רבינו נראה דעכ"פ פליג אפי' רש"י ז"ל שהרי חייב בההיא דצרור בדין ג' וחייב נמי בהך דאביי. ולמאי דהשמיט התר הקינוח בצרור שעלו בו עשבים כבר כתב הרב המגיד ז"ל דס"ל דריש לקיש במונח הצרור ע"ג יתידות איירי דאין בו משום תולש וסמך למ"ש בפכ"ו דין ה' היה לפניו צרור וכו' ע"כ. והפר"ח ז"ל כתב דאביי פליג אר"ל וס"ל דאסור לקנח בו והלכתא כוותיה דבתרא הוא ע"כ. ואין נראה לענ"ד כלל יעו"ש וגם מרן ז"ל לא חלק על הרה"מ בזה גם השלטי הגבורים אשר סביב הרי"ף ז"ל משמע מדבריו דלדעת רבינו לא מיתוקמא הך דר"ל אלא במונח ע"ג יתידות וכדברי הרה"מ ז"ל.

תאנים שיבשו וכו'. מימרא דשמואל פרק העור והרוטב (חולין דף קכ"ז.) ואילן שיבשו פירותיו איתיה נמי התם לפי המסקנא הא כדאיתא והא כדאיתא עיי"ש ואיכא למידק אמאי השמיט רבינו דין אילן שנפשח ובו פירות דהרי הן כתלושין ודוחק לומר דמשום דמלתא דפשיטא היא לא הזכירה דכיון שנתלש לגמרי מן האילן וכמ"ש רש"י ז"ל דאכתי איכא חדושא דאפילו אם הפירות לחים חשיב תלוש וכמ"ש רש"י אם לא שנאמר לדעת רבינו דלא איצטריך הך רישא אלא משום סיפא דיבשו הרי הם כמחוברים וגם זה דוחק שהרי בפ"ב דטומאת אוכלים הזכירו ותו קשיא דכאן כתב דין אילן שיבשו פירותיו וכתב דלענין טומאת אוכלים הרי הן כתלושין ואלו התם לא הזכיר אלא דין אילן שנפשח ויבש האילן ואלו אילן שיבשו פירותיו שהזכיר כאן שם השמיטו ואפשר לזה דכיון דעיקר דברי הברייתא לענין שבת איתאמרה דהא הרי הן כמחוברין קתני משום הכי לא הזכירה שם וסמך אדין תאנים שיבשו באיביהן שהזכיר שם ואמ"ש כאן דכשהזכיר דין תאנים כתב וכן אילן שיבשו פירותיו ולמאי דאיכא לדיוקי תו דאמאי השמיט כאן דין אילן שנתיבש שהזכיר שם יש לומר דכיון דלא בא בביאור בש"ס סמך אדין אילן שיבשו פירותיו שהזכיר ומה גם שכבר נלמד מדין אין עולים באילן בין לח בין יבש שמא יתלוש כמ"ש פ' כ"א.

וצריך לתת טעם אעיקרא דדינא מאי שנא דבשבת דיינינן ליה כמחובר ובטומאה חשבינן ליה כתלוש ואפשר דלעולם אזלינן לחומרא ודו"ק אי נמי דשבת כיון דאשכחן כמה תולדות דדמו לאבות ומחייבי חטאת אף דאינם מלאכות גמורות הכא נמי לא שנא וזה יותר נכון. ודע שדין זה שכתב רבינו בהלכות טומאת אוכלין דכשנתייבש האילן הרי הוא כתלוש בתוספתא פרק ד' דטבול יום תנינא לה סתמא איפכא דהרי הם כמחוברין ומרן ז"ל תמה על הראב"ד שם ואחרי המחילה הראויה מכבוד רבנותו ז"ל תמיה על תמיהתו עיי"ש. ולענין דברי רבינו עיין בהרב בני חיי או"ח סי' של"ו ובספר משנה למלך בהלכות טומאת אוכלין ולהפר"ח ז"ל. ועוד י"ל דנפקא ליה לרבינו מכמה פסקי דינים דקי"ל כל העומד לגדור כגדור דמי כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה ובכמה מקומות עיין בחשן משפט סי' צ"ה וקצ"ו והרב ש"ך שם.