מעשה רקח על הלכות שבת ה:יג

ואפילו מערב שבת וכו'. שם דף מ"ז נותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה ובגמרא לימא תנן סתמא כר' יוסי דאמר גורם לכיבוי אסור וכו' ומסיק אפילו תימא רבנן שאני הכא מפני שמקרב את כיבויו ופירש רש"י זימן כיבויו להדיא והוה ליה מכבה ממש אי הוה יהיב ליה בשבת ע"כ. והתוספות ז"ל הקשו דמאי שנא משריית דיו וסמנים ופריסת מצודה דשרינן עם השמש והכא אסרינן מערב שבת וכו' ותירץ הרב פורת דבאב מלאכה לא חשו אבל הכא איכא למיחש דלא דמי איסור כל כך וכו' ואע"ג דבאותו כיבוי אין בו חיוב חטאת לר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור החמירו אטו כיבוי דחיוב חטאת ולא הוי גזרה לגזרה וכו' ע"כ. ולדעת רבינו שפסק כר' יהודה פרק א' דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה צריך לומר דהתם מתחיל המלאכה מערב שבת ואין לחוש שישכח אבל הכא שאינו עושה שום דבר כי אם נתינת מעט מים בכלי איכא למיגזר דליכא מאי דמדכר ליה אי נמי התם הויא מלאכה גדולה ומדכר משא"כ הכא דהוי דבר קל אי נמי התם הויא מלאכה ודאית ואתי למדכר משא"כ הכא דאפשר שלא יפלו ניצוצות כלל מכל שכן דאפשר דגם רבינו יסבור דאין כאן אלא גרמא ומתוך קלות האיסור אפשר שישכח בשבת או שיגביה הכלי עם המים לקבל הניצוצות. ומכל מקום אין להקשות דמאי שנא זה מהעששיות שאנו מדליקים בשבת ומשימים בהם המים והשמן מערב שבת שכבר כתבו התוספות שם דהתם אין מתכוין לכיבוי אלא להגביה את השמן וכו' ע"כ. ועוד נראה דהתם השמן הוא הגורם כיבוי לא המים דכשהשמן כלה תכף הוא כבה ואף אם לא היה שם מים מ"מ היה כבה בהכרח מה שאין כן הכא דהמים מקרבין הכיבוי להדיא ודו"ק.