מעשה רקח על הלכות שבת ה:יב

גזרה שמא יקח מן השמן שבכלי וכו'. הקשה הרב לח"מ ז"ל דאמאי לא כתב דהטעם משום מכבה וכמ"ש בפי"ב וכו' וי"ל דס"ל דאינו מכבה ממש ע"כ. והדברים תמוהים ליחס זה בדעת רבינו נגד פירוש רש"י והר"ן ז"ל ונגד מה שפירש הוא עצמו בפירוש המשנה שם שכתב להדיא דהוי מכבה עיי"ש ואם לא פירש כאן מה בכך הרי סמך אל מ"ש בפי"ב ועמ"ש שם ופשוט הוא. שוב אחר זמן רב שכתבתי זה נדפס ספר בתי כהונה מהרב הגדול כמהר"ר יצחק כ"ץ נר"ו ושם ראיתי בדף ע"ט פסק ארוך על ענין האבוקות שמוליכים לפני הספר תורה וחתנים ביו"ט ובלשון זה של רבינו עם לשון הקודם ובדין ט"ז נתעצם הרבה ורצה לפרשו ע"פ דברי הרב לח"מ ז"ל שהזכרתי דאין כאן חיוב אפי' במסתפק מן השמן כי אם איסור דרבנן ומשום מוקצה וראייתו העיקרית ממה שהזכיר רבינו חילוק דאם חיבר הכלי בסוף דבריו אחרי דין איסור המוקצה שהזכיר וכו' עיין עליו ודיוק נכון הוא באמת.

אמנם אחרי המחילה הראויה אין זה כדאי להפוך הדין מחיוב לפטור מכל שכן שרבינו בפירושו להמשנה כתב להדיא דהוי מכבה וכמ"ש בראשונה והזמן אינו מספיק עמי להאריך אך את זו ראיתי כעת לתקן סדרו של רבינו בזה דאפשר דמתחילה הביא האיסור בנר דלוק ושוב כתב דלא מבעיא בנר דלוק אלא אפילו אחר שכבה נמי אסור ושוב חזר לעיקר הדין ולעולם דהאי כדיניה והאי כדיניה. עוד אפשר דנקט דבריו בהדרגה מתחילה חייב ואח"כ איסור ואח"כ מותר. עוד אפשר דדעתו ז"ל לאשמועינן חידושא דאפילו אחר שכבה הנר אסור להסתפק מן השמן שבקערה או מן הכלי המנוקב דהא בהא תליא דכיון דאסרינן להסתפק מאותו שמן משום מכבה מינה נמי דהוקצה לגמרי ואפשר אחר שכבר הנר העיקרי אסור גם כן להסתפק מהשמן שבכלי האחר ומכיון דבעל כרחו היה לו לשנות מסדר המשנה דהא חיבור הכלי קאי גם לדין הקערה ובמשנה אין הסדר כך אמטו להכי לא חש לזה. ועם כי רואה אני שכל זה בקצת דוחק כך למדונו רבותינו דמוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין ע"פ הנ"ל ומסכים הולך לשאר המפרשים והפוסקים זלה"ה ועיין עוד במ"ש לקמן. שוב זכיתי ומצאתי להרב מעיל שמואל ז"ל בנימוקיו על דברי רבינו שהכריח דעתו ז"ל ממ"ש בפירושו להמשנה יעו"ש וכן פסק השו"ע סי' רס"ה דשמא יסתפק ממנו ויתחייב משום מכבה וכתב הרב מגן אברהם שם היינו להרמב"ם שפסק כר"י דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ע"כ. גם הרב כ"ץ נר"ו הזכיר באחרונה דברי הרב המגיד פי"ב דין ו' יעו"ש.

שהרי לא נמאס בנר. דברי רבינו קשים הרבה לכאורה לפי המשנה והגמרא שם דף כ"ט דבמתניתין קתני ואפילו היא של חרס ובגמ' קאמר וצריכא דאי אשמועינן שפופרת של ביצה בהא קאמרי רבנן דכיון דלא מאיסא אתי לאיסתפוקי מינה אבל של חרס דמאיסא אימא מודו ליה לר' יהודה וכו' ע"כ. נמצא דלרבנן אפילו דמאיס אסור וכיון שכן איך נתן טעם רבינו שהרי לא נמאס דמשמע הא אם נמאס שרי והכי מוכח קצת שהרי לא הזכיר של חרס דמאיס משמע דסבירא ליה דאם נמאס ליכא למיגזר ושרי והוי הפך מתניתין וגמרא. והנה הדבר מבואר לאידך גיסא דרבינו לא העתיק לשון המשנה שהרי כתב לא יתן אדם כלי מנוקב וכו' ובמשנה אמרו שפופרת של ביצה ואם כן בהכרח צריך לומר דרצה לכלול בלשונו כל מין כלי בין של מתכת בין של חרס ושוב כתב דין הקערה וכו' ועל שניהם כתב גזרה שמא יקח מן השמן שבכלי בשם כולל בין להכלי הראשון שהזכיר בין לדין הקערה ונתן טעם שהרי לא נמאס בנר משום דסבר דכי אמרינן בגמ' אבל של חרס דמאיסא אינו בשביל הנר עצמה שהרי אינו בתוכה אלא המיאוס הוא מצד הכלי שכיון שהוא של חרס החרס מצד עצמו מאיס ולכך הוה סלקא דעתין דשרו רבנן קא משמע לן דאפילו הכי אסור דלא שרינן אלא בנמאס בנר עצמו והיינו טעמייהו דרבנן לאסור דאף דנמאס מחמת הכלי כיון דלא נמאס מחמת הנר איכא למיגזר דאסיר תדע דאם לא כן אמאי אסור הרי בנר דעלמא שרי ודאי משום דמאיס ולא חיישינן דילמא אתי לאסתפוקי נמצא דטעם האיסור לדעת חז"ל הוא מפני שלא נמאס בנר עצמו כי הוא רחוק ממנו שהרי שני כלים הם ודייק טפי לשון רבינו שכתב שהרי לא נמאס בנר דאם לא כן תיבת בנר היא מיותרת אלא נראה פשוט שלזה נתכוון ז"ל. ואפשר נמי שלכוונה זו סמך לו דין השמן שבנר עצמו לומר דאף דחז"ל לא גזרו מפני המיאוס לא מפני זה נקל בו חלילה דאדרבא אפילו אחר שכבה אסור מטעם דהוקצה מחמת איסור ומינה נמי דגם באותו שמן שבכלי העליון או הקערה שהזכיר לעיל נאסר גם כן אפילו אחר שכבה הנר מטעמא שהוקצה כל השמן לנר זה ודו"ק.