מעשה רקח על הלכות שבת יא:ג

המפלה כליו וכו'. הקשה בני הבחור אהרן יצ"ו דרבינו פליג מדידיה אדידיה סמוך ונראה דמתחילה כתב מולל וכו' דמשמע מלילה דוקא אבל להרגם אסור ושוב כתב ומותר להרוג את הכינים וכו'. והנה צריך אני לעמוד בעיקרן של דברים כדי לבא לכלל ישוב דעת רבינו וזה דבגמ' דף י"ב איתא דרבי אליעזר ס"ל דהורג כינה בשבת כאילו הורג גמל ורבנן איפליגו עליה וכו' תו תניא התם המפלה כליו מולל וזורק ובלבד שלא יהרוג אבא שאול אומר נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול א"ר הונא הלכתא מולל וזורק וזהו כבודו ואפילו בחול רבא מקטע להו וכו' תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר אין הורגים את המאכולת בשבת דברי בית שמאי ובית הלל מתירים וכו' ופי' רש"י ואבא שאול כר"א ומחייב חטאת הלכך גזרינן מלילה שלא יהרוג וב"ה מתירין דיליף מאילים מאודמין במשכן שפרין ורבין וכנה אינה פרה ורבה אלא מבשר האדם היא שורצת ע"כ. והתוס' ז"ל הקשו עליו וכו' וכתבו דאבא שאול כרבנן ס"ל דמותר להרוג הכינה אלא דגזר מלילה דכינה אטו מלילה דפרעוש ומלילה דפרעוש שמא יהרוג וכולה חדא גזרה היא ע"כ. ונמצא דלפי' רש"י אבא שאול ור"א כב"ש ופליגי אב"ה וכולהו אמוראי קיימי כב"ה כדאיתא התם ולפי' התוס' אבא שאול נמי כב"ה לענין דינא אלא דגזר אטו הריגת פרעושים וזו היא שיטת הרא"ש ז"ל אלא שחילק בין בשרו לכליו שכתב וז"ל ונ"ל דהני תנאי לא פליגי אב"ה שמתירין דאי הוו פליגי לא היה הרי"ף מביא דבריהם אלא מודו דמותר להרוג כינה בשבת אבל פרעוש אסור וכו' הלכך הלוקח כינה מעל בשרו בשבת או מעל חלוקו מותר להורגם כב"ה אבל במפלה את כליו להסיר מהם פרעושים וכנים פליגי הני תנאי ת"ק סבר דגזור הריגה דכנים אטו הריגה דפרעושים ואבא שאול מחמיר לגזור אפי' מלילה דכנים אטו פרעושים ובספרי הרמב"ם ז"ל כתב המפלה כליו וכו' והיינו כמו שפירשתי ע"כ. משמע מדבריו להדיא שהוא מפרש דברי רבינו דברישא איירי במפלה כליו דוקא ואסר ההריגה אטו פרעושים ובסיפא שכתב ומותר להרוג וכו' איירי בלוקח הכינה מבשרו או חלוקו דבהא אין לגזור אטו הריגת פרעושים ושרי.

אמנם הרב המגיד ז"ל לא הבין כן דעת רבינו שהרי הביא דברי הש"ס בסתם וכתב דהרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו על הך סוגיא שמעינן מינה דמשום כבודו בלחוד קאמר אבל אם בא להרוג אפילו בשבת מותר וזה דעת רבינו וכו' ע"כ. הרי דסבור הרב ז"ל דמאי דלא שרי רבינו אלא מלילה אינו אלא מפני הכבוד דדרך מיאוס הוא להורגן ושוב כתב דמן הדין שרי להדיא וכו' וזו היא ג"כ שיטת הר"ן ז"ל ומתוך דברי הרב ב"י סי' שט"ז משמע שגם הוא הבין כן דעת רבינו דמפני כבודו קאמר. וכשנבא לדקדק נראה דאיכא בינייהו טובא דאם נפרש מפני כבודו דהיינו מפני המיאוס א"כ לפחות היכא דליכא למיחש למיאוס או שהוא עצמו אינו חושש לזה יתן הדין שלא עשה שום איסור משא"כ אם נאמר דטעמא הוי משום גזרה אטו שלא יבא להרוג פרעושים א"כ אריא דרבנן הוא דרביע עליה ואיסורא קעביד עכ"פ דהרי זו כשאר גזירות חז"ל להרחקה שלא יעבור על דברי תורה ואף שאיני כדאי להכריע חלילה מ"מ נראה לענ"ד שדברי רבינו נוטים יותר לפי' הרה"מ ז"ל דאינו אלא מפני הכבוד מדלא אסר להדיא ההריגה דלשיטת הרא"ש ז"ל הוה ליה לומר ולא יהרוג כיון דאיסור גמור הוא כשמפלה כליו משא"כ אם נאמר דאינו אלא מפני הכבוד אין כאן בית מיחוש כלל אם לא הזכירו כמבואר ותו דאכתי לפחות כשהתיר הריגתה אח"ז הוה ליה לומר מבשרו או חלוקו ע"פ שיטת הרא"ש ז"ל משא"כ לשיטת הרה"מ ז"ל דאין כאן שום חילוק בין מפלה כליו לכשהם על בשרו כל אפיא שוים דמעיקר הדין שרו אמטו להכי לא הוצרך רבינו לבאר ודו"ק.

ודע שנחלקו הגאונים ז"ל מהו כינה ומהו פרעוש דהתוס' שם ד"ה שמא יהרוג כתבו דהר"י מאורליינש פי' דכינה היינו שחורה הקופצת דכתיב והך את עפר הארץ והיה לכינים ודרך שחורה הקופצת לצאת מן הארץ וכו' אבל פרעוש היא הכינה הרוחשת וכו' ור"ת חלק עליו וכתב דשחורה הקופצת היא פרעוש וחייב עליה לכו"ע וכינה הרוחשת שרי להרוג כב"ה וכו' ע"כ. וכן היא הסכמת הפוסקים ז"ל ועיין להר"ן והרב ב"י שם.