מעשה רקח על הלכות שבת יא:ב

או נהוים מן העפר כגון הפרעושים. מדכתב או ולא וכן וכיוצא משמע דס"ל דפרעוש אינו פרה ורבה וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל ובגמרא דף קי"ז אמרינן להיפך וכ"כ התוס' פ"ק דף י"ב אם לא שנאמר דס"ל דאף שהוא עצמו אינו פרה ורבה מינו מיהא פרה ורבה וכעין דברי הרמב"ן ז"ל שוב מצאתי להר"ן ז"ל שכתב דלפי דעת רבינו וכו' כי אמרינן בגמ' הרי פרעוש דפרה ורבה ה"ק שדינו כפרה ורבה עיי"ש.

אבל רמשים וכו' פטור. משמע דפטור אבל אסור הוא וראיתי להרב מגן אברהם סי' שט"ז שכתב משם הרב המגידדמשמע מדבריו דהך פטור לאו דוקא אלא מותר לכתחילה דומיא דכנה וכו' ע"כ. ולא מצאתי דבר זה להדיא זולת מתוך דברי הרמב"ן שהביא הרה"מ ד"ה רמשים שהם פרים וכו' וז"ל ולא פטרו מאלים מאודמים אלא כגון כינה שהיא מן הזיעה וכן תולעים שבאשפות וכדברים המוסרחים וזה דעת הרמב"ם ז"ל ע"כ. וכיון דהרה"מ לא חלק עליו משמע שהודה לדבריו בזה ולענ"ד נראה שאין מזה הכרח לומר דהרמב"ן (ולא) והרב המגיד ז"ל ס"ל בדעת רבינו להשוות הרמשים לכינה להיתר גמור אלא לפוטרו מחיוב שהרי אינם דומים לאילים מאודמים ולעולם האי כדיניה והאי כדיניה תדע שהרי רבינו חלקן לגמרי ואם איתא היה לו לכלול הכינה בהדי אינך ולכתוב מותר להורגן גם דברי הרמב"ן אינם אלא דרך פטור שהרי כתב ולא פטרו ולא כתב ולא התירו נראה שנתכוון לדין הרמשים נמצא שלא התירו כי אם הכינה מפני שהיא מן הזיעה ודייקי טפי דברי רבינו ודו"ק.