מעשה רקח על הלכות שבת יא:א

השוחט וכו'. קצת קשה דמשמע דלא מחייב אלא משום שוחט ובגמ' אליבא דרב בפ' כלל גדול (שבת דף ע"ה) מחייב אף משום צובע והו"ל לפסוק כרב לגבי שמואל וי"ל דמשמע דרב גופיה העיד דטעם חלוש הוא כדאיתא בש"ס וכ"כ הרב לח"מ ז"ל ותו דלישנא דמתניתין לא מחייב אלא חדא ומשום נטילת נשמה כו"ע מודו ודו"ק.

אם העלה דג וכו'. שם דף ק"ו וכתב הרב חיים אבואלעפיא נר"ו ע"ד הרב המגיד בשם רש"י וז"ל ובש"ס אמרו השולה דגים מן הים ולא ידעתי מי דחקם בכך ואימא לחייבו שתים כזומר וצריך לעצים דפרק ז' ונפק"מ לענין חטאת עכ"ל ולא זכיתי להבין בעצם כוונת דבריו דאי קאי לדברי הרה"מ ז"ל מכיון שכתב דרבינו לא היה גורס מן הים מהיכא תיתי לחיובי תרתי כיון דעל כרחך בניצוד ועומד איירי ומלשון מי דחקם שכתב נר"ו משמע דקאי אדברי רבינו ורש"י ז"ל ולעולם דהוו גרסי מן הים אלא דס"ל דעל כרחך בניצוד ועומד איירי מכיון דלא חייב אלא אחת ואהא קשיא ליה נר"ו דאי משום הא לא איריא דאימא דלעולם תרי חיובי קאמר ולא הוצרך להזכיר אלא החיוב של נטילת נשמה דמשום צידה פשיטא דמחייב דומיא וכו' זה נראה שהיא כוונת הרב ובאמת דדברי רש"י הם שקולים דאפשר דהיה גורס מן הים ורישא דמלתא נקט עיי"ש ואז קשיא ליה שפיר להרב וגם כן נראה מתוך ריסי עיני כבודו של הרה"מ שלא כתב על דברי רש"י כן עיין עליו ומ"מ התוס' ז"ל כתבו גם כן כדברי רש"י וז"ל כיון שיבש בו כסלע בניצוד ועומד במים איירי מדלא מחייב ליה עד שיבש כסלע על כרחך משמע דזה הוא ההכרח עצמו שצ"ל דבניצוד ועומד איירי מדלא כתבו לשון משמע ואם כן מצינן לתרוצי בזה קושיית הרח"א נר"ו דאם איתא לא הוה ליה לומר כיון שיבש כסלע וכו' ומדסתם משמע דאין כאן אלא חיוב אחד וגם לשון השולה ולא אמר הצד משמע דאין כאן אלא שלייה והמשכה ממקום שהם ואין כאן צידה כלל והכי מדוקדק לשון רבינו שכתב לשון העלאה ומכיון שראה הרה"מ שרבינו כתב מספל של מים מכאן הכריח דלא היה גורס מן הים דאם לא כן הו"ל להעתיק לשון הגמרא. שוב מצאתי לשון סמ"ק שנראה שכך היה גורס וכו' עיי"ש.

כיון שיבש בו וכו'. קצת קשה דאמאי לא אשמועינן רבותא דרב אשי שהוא בתרא דקאמר לא תימא בין סנפיריו אלא אפילו דעבד רירי ופירש רש"י רירי שנוגעים בו וחוט הרירים נמשך מן האצבע ע"כ. וצ"ל דס"ל דרב אשי פליג אשמואל ואמר רבי יוסי בר אבין ופסק כוותייהו משום דהוו רבים לגביה.

הושיט ידו וכו'. מימרא דמר בר המדורי אמר שמואל שם דקאמר בגמרא מאי טעמא אמר רבא בר המדורי אסברא לי לאו אמר רב ששת האי מאן דתלש כשותא מהזמי והיגי מחייב משום עוקר דבר מגידולו הכא נמי מחייב משום עוקר דבר מגידולו והרמב"ן ז"ל פירשו משום נטילת נשמה ויישב שאר הסוגיא והביאו הרשב"א ז"ל שם אמנם הרי"ף והרא"ש וסמ"ג וב"י לא מצאתי שהביאו דין זה ולא ידעתי למה דליכא למימר משום דההיא דרב ששת לאו הלכתא היא ואם כן לא קיימא נמי ההיא דשמואל הא ליתא דלא אשכחן מאן דפליג עליה ופסקוה גם כן להלכה בהך סוגיא גופא ודוחק לומר דמדבעי מאי טעמא ולא בעי משום מאי מחייב משמע דס"ד דאין לחייבו כלל ובאמת שכן נראה מריהטא דשמעתין דקתני בר המדורי אסברא לי פי' רש"י אסברא לי טעמא דהא מלתא ע"כ. דמ"מ מדלא חזינן מאן דפליג עליה דשמואל להדיא מאין הרגלים לפוטרו כיון דלשמואל ודאי פשיטא ליה דחייב.