מעשה רקח על הלכות שחיטה ב:ב

ואסור בהנייה כבשר וחלב וכו'. הדברים מגומגמים דכיון שכתב שאסרו בהנייה מה צריך לדמותו לבשר בחלב אם לא שנאמר דכוונתו להורות שאיסור הנאתו הוי מן התורה כבשר בחלב אף שאין נראה כן ממ"ש פ"ב דהל' גניבה ששם כתב דהוי מדבריהם ולולא זה היינו יכולין להעמיס דרבינו ס"ל דאיסור אכילתם הוא דהוי מן התורה אך ההנאה אינה אלא מדבריהם ואין להקשות מן הכלל שפוסק רבינו דכל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו וכו' איסור הנאה במשמע דהרי הכא לא הוציא הכתוב איסור זה בלשון אכילה כמבואר מדברי רבינו ואיך שיהיה האמת נראה דרבינו פוסק כמ"ד דהוי דאורייתא וצ"ל דמשום שאינו מפורש בתורה קרי ליה מדבריהם ומ"ש וקוברין אותו ואפרו אסור קצת קשה דמי לא ידע דכיון דהוא לקברות יובל דאפרו אסור וכמ"ש בסוף מעשה הקרבנות דכל הנקברין אפרן אסור ובדוחק י"ל דכיון דלא פסק כר' שמעון להחמיר בשריפה וגם אין איסורו מפורש בתורה שמא הייתי מיקל באפרו קמ"ל ועיי"ש ברש"י ד"ה ישרף וכו'.

והשוחט ונמצא טריפה וכו'. הכא משמע דנמצא טריפה לא שמה שחיטה כלל. וקשה דבפ"ב דהל' גניבה דין ח' פסק דאם נמצאת טריפה משלם תשלומי ארבעה וחמשה הרי דקרי לה שחיטה הגונה וביותר יש לתמוה דע"פ מ"ש כאן דאינה שחיטה אינו בדין לחייב הגנב ד' וה' דמצי טעין אייתי ראיה דהוי שחיטה והמוציא מחבירו עליו הראיה ואולי שזה כוונת מרן ז"ל שהרגיש דצריך טעם למה פסק רבינו כר' שמעון בהא ע"כ כלומר דמלבד דהו"ל לפסוק כחכמים תו קשה מהא דהל' גניבה ואין לומר דכיון דהתם כתיב וטבחו משמע טביחה מ"מ אף אם היא טריפה דאם כן גם הכא כתיב ושחטו ושחט אותו וכו' דרשינן בקדושין שם ותו דמדיוקא דוטבחו מפקינן מנבל בשחיטתו וכו' כמ"ש רבינו שם ואם איתא הרי הויא שחיטה מ"מ ותו דטעמא דנמצאת טריפה משום דטריפה אינה חיה והו"ל כמחתך בשר מתה וכיון שכן איך נחייב אותו ד' וה' וכעת צ"ל ישוב.