מעשה רקח על הלכות שחיטה ב:ג

ולא בהמה וחיה וכו'. הרמ"ך בכת"י השיג על רבינו ז"ל עיין עליו וזו היא סברת התוס' בב"ב דף פ"א ובחולין דף ק"ל ד"ה אי אגוואי וכו' ובתמורה דף כ"ג אך רש"י ז"ל פי' שם דמידי דלא אתעביד ביה צורך גבוה הוי חולין בעזרה וזו היא דעת רבינו זולת בדבר אחד נראה שחולק עליו גבי ההיא דתמורה דגבי שיירי מנחה שהיו אוכלין הכהנים שאם היתה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע ופי' רש"י שם וז"ל ואי קשיא הא אין מכניסין חולין לעזרה הא לא קשיא יאכלום מבחוץ ואח"כ יכנסו ויאכלו המנחה וכו' ע"כ. אך רבינו בפ"י מהל' מעשה הקרבנות דין י"א העתיק הברייתא בסתם ולא פירש אפשר שסמך אמ"ש כאן או אפשר דס"ל דכיון שהוא לצורך אכילת הקדשים וקפיד קרא שיאכלו על השובע מעתה הותר להם להכניס החולין כדי לאכול הקדשים על הדרך שציותה תורה. ומה שהקשה הרמ"ך ז"ל דאיך יכנס הכהן בבגדיו לעזרה וכו' הנה התוס' כתבו זה להכריח דמה שאינו צורך קרבן אינו בכלל חולין בעזרה אך להרמ"ך ז"ל שבא בדרך השגה אחרי מחילה הראויה אין זה כדאי להקשות על רבינו דהן אמת דבגמרא לא מצינו גילוי בדבר זה אך מכיון שלא חייבה תורה ללבוש בגדי כהונה אלא בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה לא אסרה על הכהנים ליכנס מעתה איך יכנסו אם לא בבגדיהם ומוכרח לומר שלא הקפידה התורה אלא להכניס דבר שלא לצורך והכרח גמור כגון פרי או חתיכת בשר דכיוצא בו הוי דרך קרבן אבל המחובר לאיש עצמו כגון בגדיו פשיטא ודאי שאין בו שום איסור וכי ס"ד שיכנסו ערומים וק"ל למעיין היטב.

מעתה אפנה על ימין לדברי מרן הקדוש דלכאורה מרפסן איגרי במ"ש ומאחר שכתב כאן שחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה א"כ אם קדש בהם אינה מקודשת ומדמשמע מדבריו כאן דלא מתסר אלא מדרבנן אם קדש בהם אינה מקודשת וכו' על כרחך דממ"ש תחילה דרבינו אתי דלא כמאן משמע דאם קדש בהם מקודשת לדעת רבינו כיון דלא מתסר אלא מדרבנן וכיון שכן היכי כתב אח"כ ומאחר שכתב כאן וכו' אינה מקודשת הרי לפי הנחתו בתחילת דבריו למאי דמשמע מדברי רבינו אם קדש בהם הויא מקודשת ותו דמאי זה שסיים ומדמשמע מדבריו כאן דלא מתסר אלא מדרבנן אם קדש בהם אינה מקודשת כלפי לייא הוא דהרי לפי הנחתו דאי לא מתסר אלא מדרבנן אם קדש הויא מקודשת. ולזה נ"ל פשוט שט"ס הוא וצ"ל מקודשת גם במ"ש ז"ל דרבינו לא חילק בפ"ה דהל' אישות בין שאר איסורי הנאה לחולין שנשחטו בעזרה דמשמע דר"ל דאם איתא כמ"ש כאן דחולין שנשחטו בעזרה דרבנן הו"ל לחלק שם בהכי ולומר דאם קדש בהם מקודשת וגם זה קשה טובא דהוא עצמו הכריח שם דדעת רבינו דאם קדש באיסורין דרבנן שאין בהם שום צד דאורייתא הרי זו מקודשת. מעתה אמאי הו"ל לחלק בחולין בעזרה. ומאי דנראה לענ"ד ליישב דברי מרן אלו משום דלא פסיקא ליה מלתא בדעת רבינו ומצדד הוא דקא מצדד בהכי ומשו"ה לא דקדק כל כך בלשונו (או שאיזה ט"ס נפל בדבריו) ומדויק ג"כ מ"ש וי"ל דלעולם אימא לך וכו' כלומר מצינן לפרושי הכי אך לא בהחלט גמור ודו"ק.