מעשה רקח על הלכות שחיטה א:כט

השוחט ביום הכפורים וכו'. עיין להרמ"ך בכת"י שהשיג על רבינו ז"ל וי"ל לרבינו דהן הכי נמי דאפי' במזיד שחיטתו כשרה אלא משום דלא פסיקא לן מלתא שהרי לגבי דידיה הו"ל כשחיטה פסולה כיון שהוא מזיד וקנסינן ליה לעולם להכי נקט שוגג דבין לו בין לאחרים שרי ותדע דבגמרא גופה הכי צ"ל בהכרח דהא פריך ומי מצית מוקמת לה בשוגג ורבי יהודה והא אע"פ שמתחייב בנפשו קתני הכי קאמר אע"פ דבמזיד מתחייב בנפשו הוא הכא דבשוגג שחיטתו כשרה ע"כ הרי דלר"י בהכרח אפילו במזיד שחיטתו כשרה דהא ר' יוחנן הסנדלר דס"ל דבין לו בין לאחרים אסור היינו משום דדריש כי קדש היא לכם מה קדש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה ורבי יהודה דשרי בהכרח הוא דורש אידך דרשה דהיא קדש ואין מעשיה קדש וכיון שכן זכינו לדין דגם לדעת רבינו אפילו במזיד שחיטתו כשרה. אך ראיתי להרב ב"י יו"ד סי' י"א שכתב דנראה מדברי רבינו דבמזיד שחיטתו פסולה וכו' ע"כ ומלבד מה שהכרחתי עוד מצאתי לרבינו פ"ו דהל' שבת שכתב וז"ל ישראל שעשה מלאכה בשבת אם עבר ועשה בזדון אסור לו ליהנות מאותה מלאכה לעולם ושאר ישראל מותר וכו' שנאמר ושמרתם את השבת כי קדש היא היא קדש ואין מעשיה קדש כיצד ישראל שבשל וכו' ע"כ הרי שהתיר כל המלאכות ובכללם שחיטה לאחרים מיהא וע"פ זה לא ס"ד לחלק כמו שאמרו בגמ' לר' מאיר בין מבשל לשוחט שהרי רבינו כלל כל המלאכות ותו דכיון דבר' יהודה אנן קיימין הרי בגמרא הביאו דר"י דאיירי במבשל לאוכוחי דמתני' דהשוחט בשבת וכו' ר"י היא א"כ בהכרח דדיניהם שוין ואין לחלק ותו דאם איתא הו"ל לרבינו לחלק שם בהל' שבת חילוק זה כמבואר אלא דבפי' המשנה נמשך רבינו אחר דרשת ר"י הסנדלר ואין זה פלא אך האמת יורה דרכו שזו היא דעתו בחיבורו ודו"ק.