מעשה רקח על הלכות פרה אדומה ד:ב

לא רצתה פרה לצאת וכו'. משנה פ"ג ומסיים בה רבי יוסי אומר לא משום זה אלא משום שנאמר והוציא אותה לבדה ע"כ ותמה התוס' יו"ט ז"ל על רבינו שפסק כת"ק דהרי ביומא דף מ"ב אמרינן דהך ת"ק ר' שמעון הוא דדריש טעמיה דקרא ואמרינן דאיכא בינייהו דאפיק חמור בהדה דלת"ק שרי דליכא שמא יאמרו ולר' יוסי אסור ורבינו דרכו לפסוק דלא כר"ש ואיך כאן פסק כוותיה ואי משום דסתם לן תנא כוותיה אכתי יקשה דהו"ל לסתום כוותיה גם במקומות אחרים ע"כ והרב חיים אבועלפיה ז"ל פרשת חקת תירץ דהכא מבואר טעמיה דקרא ושחט אותה ולא את חברתה כמ"ש פרק כהן גדול ר' יהודה בעלמא לא דריש טעמא דקרא ושאני הכא דקרא מפרש טעמיה ולא ירבה לו נשים מאי טעמא משום לא יסור לבבו ע"כ ודבריו מגומגמים דכאן לא דמי ללא יסור לבבו דהתם הטעם הוא מבואר משא"כ הכא דהוי גזרת הכתוב והיכי נימא דמודה בה ר"י ולענ"ד נראה דהכא אין נפקותא לענין דינא דאי משום שמא יוציאו חמור עמה הא ודאי מילתא דלא שכיחא היא ולכך סתם רבינו הקדוש כוותיה ע"ד מ"ש התוס' ז"ל.

ודע שראיתי להמבי"ט ז"ל בקרית ספר שכתב דמתני' היא ומייתי לה פרק טרף ומשמע דלת"ק הוי מדרבנן ע"כ והדבר תמוה דאיך כתב דלת"ק הוי מדרבנן הלא שם בפרק טרף אמרו בפי' דת"ק הוי ר"ש דדריש טעמיה דקרא הן אמת דעיקרא דמילתא דכדי שלא יאמרו שתים שחטו הך אמורה אין בה שום איסור אם לא נעשה מעשה ולאו דמי ללא ירבה לו נשים וכו' דאף אם יבטל הטעם מ"מ עבר אפשטיה דקרא משא"כ הכא דבגוף ההוצאה אין כאן שום איסור דאורייתא לדעת הת"ק דאינו אלא מפני הרואים: