מעשה רקח על הלכות קריאת שמע ג:ג

בית הכסא החדש וכו'. פרק מי שמתו (ברכות דף כ"ו) משנה וגמרא וכתב מרן ז"ל ורבינו פוסק בהאי בעיא לחומרא מדקאמר רפרם בר פפא אמר רבי חנינא מתפלל אדם כנגד בית הכסא ומוקי לה בחדתי משמע דבתוכו אסור ע"כ. הקשה הר"ח אבולעפיה נר"ו דא"כ מאי מבעיא ליה לרבינא תיפשוט מדנקט רב חסדא כנגדו מכלל דתוכו אסור ע"כ. ונראה ודאי דכוונת מרן לומר דעיקרא דמילתא בספיקא תליא דהיינו בעיא דרבינא ולדידן לענין דינא איכא למימר דפשטא דמילתא איכא למשמע ממימרא דרבי חנינא דאף דהש"ס לא פשיט לה הכי היינו משום דלא ברירא להו ואהני לן לעשותה סניף לבעיית רבינא לפסוק לחומרא ועיין בהרא"ש ודו"ק. ומ"ש מרן ועוד יש הכרע מדיני הזמנות שכתב רבינו בסמוך וכו' א"כ בטלו להו דיני הזמנות הללו ע"כ נראה דכוונתו עם מ"ש בנדרים דף ז' יש זימון או אין זימון אם תמצי לומר יש זימון יש יד או אין יד תבעי ע"כ וכיון שדרכו של רבינו לפסוק כאת"ל בטלו להו דיני הזמנות וזה לא יתכן וכיון דקי"ל לפ"ז דיש זימון ה"ה באומר גם זה כדאיתא התם ולהכי נקט מרן דיני הזמנות בלשון רבינו וכן ראיתי להמפרשים ז"ל. בהשגת הראב"ד והזמנה וכו' חסרון לשון יש וצ"ל והרב כתב וכו' דהיינו הרי"ף ז"ל וכמ"ש מרן. ועיין תשובה שלמה למהריט"ץ ז"ל סי' ע"ב על ענין זה. כתב מרן בשם הרב מנוח ואיכא דאמרי דכיון דאיסור מרחץ וכו' וצ"ע דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ ע"כ ואפשר דהתם אי הוה טעמא משום זוהמא לחוד היה חייב במזוזה דהא אפשר ליתנה בתוך זכוכית וכיוצא באופן שתהא מכוסה אלא היינו טעמא משום דבעינן דירת כבוד והא ליכא וכדמשמע קצת פ"ק דיומא דף י"א והרב מגן דוד או"ח סימן פ"ד כתב דממ"ש הרא"ש שתברך וכו' משמע דשייך לברך בבית הטבילה וכתב ז"ל דהך בית הטבילה יש לו דין בית אמצעי דבדיעבד שרי והכא נמי בדיעבד הוא כיון דלא אפשר בענין אחר אבל במים מותר בכל הברכות וכמ"ש לענין קרית שמע וכו' ע"כ. ולא ידעתי מנין לו להרב ז"ל לחלק בבית הטבילה גופא בין מקום המים לבית דאי איכא זוהמא בבית גופא איך נתיר לו בתוך המים וכי המים הם רשות בפני עצמו אלא משמע ודאי דהכל רשות אחת ושרי וכמ"ש הפר"ח שם ממאי דקתני בברכות ופ"ק דפסחים טבל ועלה בעלייתו אומר וכו' ומשמע ודאי דהיינו אפילו בבית הטבילה.

מרחץ החדש וכו'. פ"ק דשבת דף י' מימרא דרב אדא בר אהבה וכו'.

היו שני בתים וכו'. פ"ק דנדרים דף ז' בעי רבינא יש יד לבית הכסא או לא היכי דמי אילימא דאמר הדין ביתא ליהוי בית הכסא והדין נמי ההוא בית הכסא נמי הוה אלא כגון דאמר והדין ולא אמר נמי מאי הדין דאמר והדין נמי בה"כ או דילמא והדין לתשמישתא בעלמא קאמר מכלל דפשיטא ליה לרבינא דיש זימון לבה"כ והא מבעי ליה לרבינא הזמינו לבית הכסא מהו וכו' רבינא חדא מגו חדא קמבעיא ליה זימון מועיל או אין זימון מועיל אם תמצא לומר דיש זימון יש יד או אין יד תבעי ע"כ וכתב הר"ן ז"ל והוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא ע"כ ורבינו זלה"ה דרכו לפסוק כאת"ל וכדעת הרי"ף והגאונים ז"ל ולכך פסק דיש זימון אמנם בבעיא דלא אפשיטא דהיינו אם יש יד לבית הכסא למה כתב דהרי זה ספק כמסופק בדבר הא כיון דהוי מידי דרבנן הוה ליה לפסוק לקולא וכשיטת הר"ן ז"ל וי"ל דכיון דאנן קי"ל בעלמא הזמנה לאו מלתא היא ובהאי מלתא היא משום דאמרינן פ"ק דשבת שאני בה"כ דמאיס ופי' רש"י דשם מגונה עליו ובעינן נמי והיה מחניך קדוש לכך לא רצה לפסוק לקולא כשאמר תיקו בדרבנן ולחומרא נמי אינו בדין לפסוק כיון דסוף כל סוף אין זה תיקו דאורייתא דהרי אין כאן צואה והזמנה גופא אינה אלא מדרבנן ולכך נקט לשון ספק והוא מדוייק ונכון ודו"ק.

חצר המרחץ וכו'. ברייתא בשבת דף י' וכתב מרן בשם הרב מנוח ז"ל ואיכא דאמרי דכיון דאיסור מרחץ מפני שעומדים שם ערומים הוא הדין להני מקוואות שטובלים בהם הנשים אסור לברך או לקרות בתוכו ולא מסתבר דעיקר איסור המרחץ אינו אלא משום איסור זוהמא והבלא דאית ביה על ידי שתשמישו בחמין אבל הני מקוואות שהמים שלהם צוננין ליכא זוהמא ומותר וצ"ע דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ ע"כ ומכל מקום יש ליזהר בהזכרת ה' דחמיר טפי ויברכו קודם שיכנסו אם לא באותם המקוואות שהם נקיים ואין בהם שום טינוף שיש להקל וק"ל.