מעשה רקח על הלכות קריאת שמע ג:ד

ולא קריאת שמע בלבד וכו'. שם דף כ"ד ושבת דף מ' ובע"ז דף מ"ד מימרא דרבי יוחנן ומ"ש מרן ואפילו חדש אסור פשוט דקאי דוקא לבית הכסא דאלו בית המרחץ הרי התיר רבינו גם לקרות קריאת שמע בתוכו וק"ל. ומ"ש עוד ובירושלמי ואסור דאמרי לך אסור ושם אמרו דה"ה למבואות המטונפות ע"כ ירושלמי פ"ג דשבת דף ו' ע"א רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי שואלים הלכות המרחץ בבית המרחץ והלכות בה"כ בבה"כ כהדא רבי שמעון בן אלעזר עאל מסחי עם רבי מאיר א"ל מהו לקנח אמר ליה אסור מהו להדיח א"ל אסור ולא כן שמואל שאיל לרב מהו לענות אמן במקום מטונף והוא אמר אסור ואסור דאמרי לך אסור אשכח תנאי תני אין שואלים הלכות המרחץ במרחץ והלכות בה"כ בבה"כ ע"כ וכן הביאו ג"כ פ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ב) ע"ד ונראה דמ"ש כאן אין שואלים ט"ס הוא וצ"ל שואלים ובע"א איתמר נמי שואלים וכן בדין דנראה דמסקנת הירושלמי היא שואלים כדאמר לעיל וכן העתיק הר"ן ז"ל שם עיין עליו ושם ראיתי שכתב ז"ל בפשיטות דהאי דקאמר ואסור דאמרי לך אסור קאי ארב שהשיב לשמואל כן ור"ל דהאי אסור דאמרית לך אלו שאלתני על כך במקום מטונף הוה אסור לי לאמרו אשכח תני שואלים וכו' וכתב עוד ז"ל שהרמב"ן ז"ל כתב מסתברא דגמרא דילן לא שרי אלא לאפרושי מאיסורא ומעשה דר"מ נמי לאו הכי הוא אלא כדאמרינן הכא ביקש להדיח לו קרקע וכו' ע"כ ודברי הרמב"ן אלה הביאם מרן ב"י או"ח סימן פ"ה בשם אורחות חיים ולפי דברי הר"ן ז"ל לשון הירושלמי מתפרש כן דהקשה להך דרבי יעקב בר אידי דקאמר שואלים וכו' ומייתי ראיה מדר"מ וכו' ולהכי פריך ליה דאדיליף מדר"מ לילף מעובדא דרב דמשמע דאסור דהא לענות אמן וכו' היינו הלכות בית המרחץ והשיב שהשיב לו כן מפני שלא שאל לו באותו מקום שא"כ היה אסור להשיב וא"כ קשיא לר"י בר אידי ומשני דר"י בר אידי לא נ"ל מהך עובדא דהוא אשכח תנאי דתנו להדיא שואלים וכו' ולהכי הביא עובדא דר"מ. ומעתה לפ"ז קשיא דלענין מה הביא מרן ז"ל האי לישנא דהירושלמי כיון דלא קאי הכי במסקנא התם ותו דמרן בהרהור קעסיק והתם בדיבור ממש הוא וכמו שנראה מפי' הר"ן ז"ל מכלל דהרהור אפשר דשרי ותו קשה במ"ש ושם אמרו דה"ה למבואות המטונפות דכיון דהך לישנא אמקום מטונף קאי איך שייך לומר ושם אמרו דה"ה וכו' והתם ליכא תו מידי ואין לומר דס"ל דמסקנת הירושלמי היא דאסור ובפ' כל הצלמים איכא ט"ס וצ"ל שואלים דהא הוא ז"ל הביא דברי הרמב"ן בב"י ולא פליג עליה משמע להדיא דס"ל דמסקנת הירושלמי היא דשואלים כדעת הרמב"ן ז"ל ואפשר דמרן הוכיח מזה אף דלא קאי הכי משום דזה מסכים לגמרתינו שאסר בסתם ועוד נראה דדברי מרן קיימי אמ"ש רבינו דכל ענין שהוא מדברי הקדש וכו' אסור לאומרו ולהכי מייתי דברי הירושלמי ומ"ש עוד ושם אמרו וכו' אפשר דר"ל דהתם לא מפליג בין בית הכסא למבואות המטונפות וצ"ע. ומ"ש עוד וכתב הר' מנוח דאמרינן בירושלמי וכו' עד אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו מותר ע"כ וקשה לזה ממאי דאיתא פ"ג דברכות דף כ"ד אמר רב הונא ת"ח אסור לו לעמוד במקום הטנופת לפי שא"א לו לעמוד בלא הרהור תורה ולפ"ז לאונסו שרי ואמאי אסר רב הונא בהחלט. ולזה י"ל דהתם מה שהתירו היינו כשהוא מוכרח לישב שם וההרהור גם כן הוא לאונסו כההיא דפ' טבול יום (זבחים דף ק"ב) אמנם לעמוד במקום מטונף בלא צורך והכרח אסור דאם לא כן אי אפשר לומר זה לדעת רב הונא. אמנם אכתי קשה לרבינו דאמאי לא פסק דין זה דפרק טבול יום דמשמע להדיא דלאונסו שרי ומעשה רב ותו כי היכי דלא ליפלוג הש"ס דילן עם הירושלמי ודוחק לומר דס"ל דלאו הלכתא היא מכח ההיא דפ' מי שמתו (ברכות דף כ"ד) דס"ל דלית הלכתא כר' יוחנן ורב הונא דכמה אמוראי פליגי עלייהו התם וכמ"ש מרן הל' י"ד וס"ל דכיון דלא מפלגינן בין הרהור לדבור כלל בכל גווני אסיר וצ"ע. שוב הבנתי דאפשר דנ"ל ממ"ש לקמן דלאפרושי מאיסורא שרי משום דהוי אונס וה"ה הכא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת.