מעשה רקח על הלכות שבועות ד:ב

נשבע שלא יטעום כלום ואכל כל שהוא חייב. לשון זה קצת קשה מצד לשון הגמרא דקאמר התם אמר רבא מחלוקת בשלא אוכל אבל בשלא אטעום ד"ה בכל שהוא פשיטא מהו דתימא ליטעום נמי כדאמרי אינשי קמ"ל ע"כ ומדברי רבינו שכתב שלא יטעום כלום משמע דאם לא אמר תיבת כלום שרי ולפ"ז מאי קאמר מ"ד ליטעום נמי וכו' הרי מותר ועומד הוא ובהכרח צ"ל או דתיבת כלום שכתב רבינו לאו דוקא או דתיבת כלום קאי אכל המינין ולא אשיעורא ומדברי רבא אלה יש לנו ללמוד דבשבועות לא אזלינן אחר לשון בני אדם כשהוא הפך לשון תורה וכן יש להוכיח ג"כ ממ"ש שם דף כ"ב גבי שתיה שהיא בכלל אכילה איבע"א סברא דא"ל איניש לחבריה נטעום מידי ועיילי ואכלו ושתו וכו' והמל"מ ז"ל האריך בזה עיין עליו ולא זכר שתלמוד ערוך הוא בידינו בגמרא דידן מדברי רבא כאמור: