מעשה רקח על הלכות נזירות ו:ח

מי שנדר והוא בבית הקברות וכו'. מרן ז"ל יישב דעת רבינו דלא אמרו דלא בעי שהייה אלא היכא דא"ל לא תנזור אבל אי לא התרו ביה הכי לא סגי בלא שהייה וכו' אבל אפשר להתרות בו לא תשהא שם ע"כ ועכ"ז אכתי קשה דא"כ אמאי לא אוקימו בעיית רבא בכי הא שהתרו בו אל תשהה שם מי נימא דבעי שהייה כעין מקדש שהיא שיעור השתחואה או דילמא אגואי גמירי אבראי לא גמירי ולזה י"ל עם מ"ש מרן לקמן דצדדי הבעיא הם דהשהייה אינו מעלה ולא מוריד וכו' ואין להקשות עדיין דהעיקר חסר בדברי רבינו דהיה לו להשמיענו דבא"ל לא תנזור לא בעי שהייה כמ"ש בגמ' בפשיטות דלזה י"ל עם מה שהגיה מרן ז"ל אחר זה דט"ס הוא בדברי רבינו וצ"ל אלא אם התרו בו וכו' כלומר שאז אין צריך שהייה אלא דאכתי קשה דא"כ באוקמתא דשידה תיבה ומגדל דכתב מרן דדילמא השהייה אינו מעלה ולא מוריד אמאי לא נימא כי הכא דכיון דהתרו בו לא תשהה שם לילקי אם שהה וכ"כ הרב לח"מ ז"ל עיין עליו. ולענ"ד י"ל דסתם תלמודא פשיטא ליה דהשהייה מצד עצמה בעיא כעין מקדש מכח בעיית רבא גופיה בפ"ב דשבועות דף ט"ז אם צריך שהייה למלקות או לא וסלקא בתיקו וידוע דספיקא דמלקות לקולא שהרי במקום מיתה עומד וכ"פ רבינו ספ"ג דביאת מקדש ומכח זה לא מצי לאוקומי בעיית רבא בשהייה סתמית ע"י איסור ועד כאן לא פשיטא ליה לתלמודא דבעי שהייה אלא בנכנס ושהה שם באיסור דמאחר דקיבל עליו נזירות בבית הקברות כל מה ששוהא שם הוא באיסור מאחר שקיבל שם הנזירות ולהכי כי מתרו ביה לא תשהא ושהה לקי (ודין זה כבר ביארו רבינו פ"ה הל' י"ט ע"ש) משא"כ בנכנס לשם בהיתר דהיינו בשידה תיבה ומגדל (וכמ"ש התוס' שם) ובעודו בתוכם קבל עליו הנזירות דנמצא דבשעת קבלתו אין כאן שום איסור וכמ"ש רש"י ז"ל בכי הא הוא שנסתפק רבא דכיון דתחילתו בהיתר נימא דכי גמירי שהייה אגוואי הוא דגמירי אבל אבראי אין השהייה מעלה ולא מורדת (ואין זה פלא דהא עיקר דין השהייה אינו אלא הלל"מ בלא טעם) ובזה עלו דברי רבינו ז"ל.

שוב ראיתי לרבינו פ"ג דהל' אבל הל' ו' שכתב דכהן גדול שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו גג השידה חייב וכתב שם מרן ז"ל מההיא דפרק שלשה מינין כרב פפא וכו' דהיינו מי שהיה נזיר ונכנס לאהל המת דאף שהוא בשידה תיבה ומגדל מ"מ כיון שכבר היה נזיר הוי עלול לקבל עליו כל טומאה ולקי עלה וכן פסק רבינו פ"ה הל' ח"י ושם ביאר מרן ז"ל דהמלקות אתי ע"י שסייע לפרוע המעזיבה א"נ שהתרו בו אל תכנס פן יפרעו עליך ורבינו פוסק דהתראת ספק שמה התראה והן הן דברי רבינו לעיל שכתב ופרע גג התיבה מעליו מדעתו ומפני ששם לא הזכיר רבינו מדעתו הוצרך מרן ז"ל לפרש ונמצאו פסקי רבינו מכוונים לחלק בין כשהוא עלול לקבל טומאה א"נ שנדר במקום טומאה שתחילתו באיסור לכשאינו עלול ונדר בהיתר ונכון אלא שדברי מרן גופיה סתרי אהדדי שהרי כאן כתב דעל השהייה לחודא לקי וראיתי להרב קרית ספר דברים מגומגמים שכתב וכן נזר בביה"ק חל עליו ולוקה על שהייתו דלא הוי כלאו שאין בו מעשה דהא לאו שיש בו מעשה הוא כיון שאינו יוצא משם כשנדר בנזיר ואם התרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו כשיצא משם דאין בו תגלחת טומאה וכו' ע"כ נתן טעם לשבח בדברי רבינו דהשהייה הויא מעשה ושוב כתב ואם התרו בו שלא יזיר אינו מגלח דמשמע דאם לא התרו בו יגלח וכלפי לייא הוא וכמ"ש מרן ז"ל ואם נדחוק עצמינו דכוונתו היא דאפי' אם התרו בו אין בו תגלחת טומאה וכמו שסיים אכתי קשה דאמאי לא השמיענו עיקר הדין דהיינו לא תנזור דלא בעי שהייה כלל: