מעשה רקח על הלכות נזירות ג:יב

ודבר זה הלכה מפי הקבלה. מרן ז"ל כתב ומ"ש ודבר זה הלכה מפי הקבלה אע"ג דמייתי לה מקרא דויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח וכו' סובר רבינו שאינו מוכרח דהא אפשר לפרש בגוונא אחרינא אלא שקבלה היתה בידם ואסמכוה אקרא עכ"ל ביאור דבריו מפני שבגמ' למדנו הך מקץ ימים מבתי ערי חומה דהוי י"ב חדש ורבי נהוראי אומר שלשים יום ורבי יוסי אומר מע"ש לע"ש ושקלו וטרו בגמ' בהא מלתא ומפני שסוף כל סוף אינו מבואר בפסוק שהיה מגלח כל י"ב חדש לכך כתב רבינו דדבר זה כלומר של היב"ח היא הלכה מפי הקבלה כלומר שכך קבלו חז"ל דאילו לענין אבשלום שהיה נזיר עולם זה אין צריך להלכה וכו' שהרי מקרא מלא דיבר אם ישוב ישיבני ה' ירושלים ועבדתי את ה' ומדקאמר סתמא ש"מ דלעולם קאמר אלא שראיתי להרב קרית ספר ז"ל שכתב וז"ל ודבר זה שנזיר מגלח ומביא קרבנו שלש בהמות הלכה היא מפי הקבלה ע"כ. ואף שדבריו סתומים נראה פשוט שכוונתו על נזיר עולם דוקא דביה קמשתעי דאילו סתם נזיר אין צריך למפי הקבלה דמקרא מלא הוא ותו דאם איתא הו"ל לכתוב כן בתחילת הפרק כשכתב ובסוף כל שלשים מגלח ומביא קרבנותיו וכו' אלא ודאי דלנזיר עולם קאמר דבאמת לא מצינו זה בפסוק כלל וכן נראה מדברי הסמ"ג ז"ל עשין ר"נ עיי"ש. ואיך שיהיה משמע שלא הבין כדברי מרן ז"ל.

ובשו"ת זרע אברהם יו"ד סי' ל"א ראיתי שהכריח שמפי הקבלה הכוונה שהם דברי הנביאים כדאמרינן בתענית ובקבלה הוא אומר וקרעו לבבכם ואל בגדיכם וכו' ושזו היא כוונת רבינו שכתב כאן ודבר זה הלכה מפי הקבלה ובכן סרה תלונת מרן מעל רבינו וכו' ותו שדברי מרן ז"ל סתומים ומגומגמים דמה יענה למ"ש רבינו לקמיה גבי נזיר שמשון ודבר זה הלכה מפי הקבלה הרי מקרא מלא כתיב כי נזיר אלהים וכו' וקרי ליה מן הקבלה וכו' ע"כ. ובאמת גברא חזינא וכו' דסבר דמ"ש רבינו גבי נזיר שמשון דדבר זה מפי הקבלה הכוונה על עיקר נזירות שמשון ובזה נתאמץ להקשות על מרן ז"ל כאילו לא ראה דבר זה שהוא סמוך ונראה. ואחרי המחילה הראויה כוונת רבינו מבוארת ע"פ מ"ש בש"ס ומנא לן דמטמא למתים אילימא מדכתיב וכו' ומסיק אלא גמרא גמירי לה ע"כ וזהו מ"ש רבינו ודבר זה הלכה מפי הקבלה דשמשון אף דהיה נזיר גמור מ"מ היה מותר לו להטמא למתים משום דבאמת אין לנו ראיה ברורה משום פסוק וזה פשוט. גם בראש פרקין כתב רבינו דהנוזר פחות משלשים יום ה"ז נזיר שלשים יום שאין נזירות פחות משלשים יום ודבר זה הלכה מפי הקבלה היינו משום דבגמ' מייתו לה מקדוש יהיה דבגימטריא שלשים וגם בפי' המשנה שם אחר שהביא זאת האסמכתא כתב וזה ענין מקובל ע"כ כלומר מקובל ממשה רבינו ע"ה הרי דכל דבר שאינו מפורש בפסוק קרי ליה רבינו מפי הקבלה אלא דחז"ל אסמכוהו אקרא ודו"ק:

הכביד שערו מיקל בתער. כן הוא לשון המשנה ובביאורו כתב ז"ל ודין נזיר עולם שיגלח מיב"ח ליב"ח וכו' אבל הוא נזיר עולם ואינו מגלח אלא ליב"ח ע"כ נראה דגילוח גמור קאמר ובאמת הכי משמע קרא ובגלחו את ראשו וכו' אשר יגלח וכו' וכיון שכן צ"ל דמתניתין לאו דוקא ואגב דנקיט בסיפא דאינו מיקל נקט ברישא מיקל והכי דייקי דבריו כאן ג"כ דמתחילה העתיק לשון המשנה כדרכו הטוב ושוב כתב כשיגלח וכו':