מעשה רקח על הלכות אישות ה:כג

התקדשי לי בדינר וכו'. בנ"א כת"י כתוב בדינר זה ונראה שהוא ט"ס ועיקר הדין שם דף ח' אמר רבא אמר"ן התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן איתיביה רבא לר"ן קדשה במשכון מקודשת התם במשכון דאחרים וכרבי יצחק דאמר ר"י מנין לב"ח שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין מכאן לב"ח שקונה משכון ע"כ ופירש"י במשכון דאחרים שהיה לו בידו וקדשה בחוב שיש לו עליו הילכך מקודשת שהמשכון בעצמו קנוי לה ע"כ נראה שהכריחו לרש"י לפרש דמקדשה בחוב עצמו משום דאי במשכון גופיה הרי אינו שלו אמנם רבינו מפרש לה כפשטה ומשום ההיא דר"י דבעל חוב קונה משכון ובאותו קנין שיש לו במשכון הוא מקדשה דעכ"פ מקרי ש"פ דהא קמשתרשי ליה אי אתי עניא משום עוסק במצוה פטור מן המצוה וע"ע להה"מ בדין י"א ולהריטב"א והרב ע"י ז"ל והרמ"ך בכ"י השיג על רבינו וז"ל כיון דבגמרא אמרינן במשכון דאחרים מקודשת מדר"י וקי"ל בעלמא דאימור דר"י משכנו שלא בשעת הלוואתו בשעת הלוואתו מי אמר לא היה לו לומר סתם משכון אצל אחרים אלא דווקא משכנו שלא בשעת הלוואתו מ"מ י"מ אפילו בשעת הלוואתו ולא בריר לן וצ"ע עכ"ל באמת דבר זה מחלוקת בין הרא' ז"ל התו' והרא"ש עיין להרב"י א"ה סי' כ"ט ובשו"ת שי למורא סי' נ"ט דאיכא מ"ד דלענין קדושין אפי' בשעת הלוואתו ולמה שתירץ הרב לסתירת הרא"ש עדיין יש לגמגם מדברי הטור ופסקי הרא"ש ע"ש ועיין להרב"ח ז"ל: