מעשה רקח על הלכות אישות ה:טו

המקדש בהנאת מלוה. שם דף ו' אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית האי הנאת מלוה ה"ד אלימא דאזקפה דאמר לה ד' בחמשה הא רבית מעלייתא הוא ועוד היינו מלוה לא צריכא דארווח לה זמנא ופירש"י דארווח לה זמן הלואתו ואמר לה התקדשי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך או לי וכו' והערמת רבית הוא דהויא ולא רבית גמור דלא קץ לה מידי ולא מידי שקיל מינה וכ"ש אי מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו דהשתא הוא דקא יהיב לה הך פרוטה דהנאת מלוה אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה והם שלה והתוס' ז"ל הקשו עליו דכיון שהוא נותן לה זה הפרוטה בקידושין ולא נתן לה כלום הוי כאילו נתנה לו פרוטה ממש והוי רבית גמור לכן פי' ר"ת דאיירי שהיתה חייבת מעות לאדם אחר והגיע זמנה לפרוע ובא זה ונותן למלוה פרוטה לארווחי לה זמנא וקדשה באותה הנאה וכו' ע"כ. והמעיין יראה דקושיית התוס' על רש"י תפול ג"כ על דברי רבינו דכל עוד שהמקדש עצמו הוא המלוה ס"ל דהוי רבית גמור. אך מלבד שלא הקשו כן אלא מסברא דנפשייהו פשטא דסוגייא לא מוכחא הכי כלל דהא ודאי המקדש במלוה וכו' דקאמר אביי היינו שהמקדש עצמו הוא המלוה ועלה קאי כל השקל' והטריא א"כ כד מוקי הך דהנאת מלוה כדארווח לה זמנא היינו נמי בהכי ולמה שהקשו על רש"י ז"ל יש לומר דכיון שהוא מתחייב לה בעשרה דברים כמ"ש רבינו פרק י"ב אינו נקרא הנאה כ"כ וכן כתב הרל"מ ז"ל. ולהרב המאירי בכ"י מצאתי שכתב וז"ל המקדש בהנאת מלוה וכו' וזה הוא הערמת רבית שזכה בה בשכר המתנתו ויש מפקפקין לומר שזו רבית גמורה שהרי היא נותנת לו פרוטה על הקנאת עצמה בשכר המתנתו אלא שמתרצין שמאחר שאין כאן נתינה גמורה מידה לידו אין זה רבית גמורה ואין זה כלום וכי מה בין זה למלוה את חבירו בשכר שיעשה מלאכתו אלא שיש לתרצה שאין כאן רבית גמורה הואיל וההנאה מגעת לשניהם עכ"ל. והה"נ דלמציאות שכתבו התוס' ז"ל כ"ע יודו דהדין אמת עיין בשו"ת שי למורא סי' ס"ב ולהרב עצמות יוסף ז"ל: