מעשה רקח על הלכות אישות ה:יד

היו לו אצלה וכו'. שם דף י"ט מימרא אמר רבא אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר"י בר יהודה דלא אמר ר"י בר יהודה מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו והאי הלואה היא והיא גופה משכון הוא וכי משייר בה ש"פ ומייעד הוו קידושין ה"נ ל"ש פירוש דר"י בר יהודה אפליגו בברייתא התם גבי אמה העבריה דר"י ס"ל דבמייעד אותה צריך הוא לקדשה ולא אמרינן שהמעות שקבל אביה בעדה כשמכרה הוו קידושין והיכי עביד לקדשה אומר לה ביום האחרון של השש שנים שיש עדיין ש"פ בעבודתה הרי את מקודשת לי בפרוטה זו שאת חייבת לי בעבדותיך ויש לו משכון ממנה דהיינו היא גופה שהיא בידו הרי נלמד דינו של ר"ן דהמקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת אך תנא קמא דר"י בר יהודה פליג עליה וס"ל דאין צריך לקדשה קידושין אחרים דהמעות שקבל אביה בעדה הן הן קידושיה ורבינו שפסק כהך דר"ן משמע דפוסק נמי כר"י בר יהודה דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו דמשמע דהא בהא תליא ואילו בפ"ד דהלכות עבדים דין ז' פסק דכשמייעדה האדון אין צריך ליתן לה כלום דמעות הראשונות לקידושין ניתנו וכתב מר"ן ז"ל שם דפסק כתנא קמא דברייתא ע"כ ובשו"ת שי למורא סימן ס"ג ראיתי שנרגש מזה וכתב דדינו של ר"ן אמת ומוסכם מהכל ורבנן ל"פ אדר"י אלא גבי ייעוד אבל הדין הוא אמת ע"ש והכי מסתברא דגבי ייעוד פליגי בקרא דאשר לו יעדה והפדה כדאיתא התם נמצא דל"פ עם ר"י בר"י בעיקר הדין של ר"ן במקדש במלוה שיש עליה משכון וכן נמי גבי אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך דיליף לה רבא אמר ר"ן מהא דר"י בר"י ופסקה רבינו בפ"ג דין י"ד וה"ט שהדין הוא אמת ומוסכם מהכל כאמור. אך ראיתי להרמ"ך ז"ל בכ"י שהשיג על רבינו וז"ל תמיהא לן למה פסק כר"י בר"י והלא בעשי לי נזמים וטבעות פסקינן כמ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ואינה מקודשת דהו"ל מלוה ואם כדבריו כן הוא מה איכפת לן כיון דיש לו משכון ממנה שמחזיר לה הרי נהנית במשכון דידה מעתה. ורב אלפסי לא הביא כי קדשה במשכון דידה מקודשת מדר"י בר"י ונראין דבריו משום הא דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכו' ע"כ. והנה דין עשי לי נזמים וטבעות הוזכר בגמרא דף מ"ח ורבינו לא ביארו להדיא אך אפשר ללמדו ממ"ש בדין ך' ששם ביאר דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ולעיקר השגת הרמ"ך ז"ל אף אם נודה לדבריו נראה דלא דמי דהכא כשמחזיר לה המשכון הוא שמקדשה והיא מקודשת בהנאת חזרת המשכון בעת ההיא משא"כ התם דמקדשה בעת שאין נותן לה כלום ואין שם אלא מלוה ואף דמסתמא אין הקידושין נגמרים אלא כשישלים מלאכתו והיינו כשמחזיר לה המשכון מ"מ הא אמירה קודם לכן היתה ואז לא היה שום דבר שיתפסו הקידושין. וגם מ"ש הרמ"ך שהרי"ף לא הביא הא דקדשה במשכון וכו' לכאורה לא הבנתי מאי קאמר דהרי"ף הביאה להדיא שם אמר רבא אמר ר"ן המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת ופירש הר"ן שם דהיינו מדר"י בר"י וכו' ואי משום דהרי"ף לא הזכיר הראיה דר"י בר"י הא לא מכרעא חדא דאין צריך לו להביאה דדרכו של הרי"ף ז"ל לקצר ודי לו בפסק ההלכה ותו דגם רבינו לא הזכיר ראיית רבא אמר ר"ן ולא פסק כר"י בר"י כנז"ל א"כ מאי אולמיה דהרי"ף מרבינו בהא ומה ראה הרמ"ך ז"ל בזה. ועיין להרב"י ז"ל א"ה סי' כ"ח ולהתוס' שם ובדף ח' שהכריחו דאין לחלק בדין זה בין משכנה בשעת ההלואה ללא וכן דעת רבינו שסתם ואף אם קידשה במשכון גופיה שהוא שלה כתב המרדכי בשם ראבי"ה פ"ק שהיא מקודשת דהרי קנאו הוא מולך תהיה צדקה עיין להרב"י שם. ודע שהשלטי הגבורים אשר סביב הרי"ף כתב שם דהסמ"ג בשם ר"י פסק דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו כר"י בר"י ע"כ והוא דבר תימא דהסמ"ג פסק להדיא כת"ק ממש וכדברי רבינו ע"ש בעשין פ"ו: