מעשה רקח על הלכות אישות ד:ג

אמר לה התקדשי וכו'. שם דף ח' תנו רבנן התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת הא שדיתינהו קמיה הוו קדושין הא קאמרה ליה שקיל לא בעינא לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שדיתינהו קמיה דלא הוו קדושין אבל זרקתו לים או לאור אימא כיון דמחייבא בהו קדושי קדשה נפשה והא דקעבדא הכי סברא אבדקיה להאי גברא אי רתחנא הוא אי לאו קמ"ל ופי' רש"י נטלתו וזרקתו לים בפניו לומר איני רוצה הא שדיתינהו קמיה במקום שאינו איבוד הוו קדושין בתמיה מדחייבה ביה לשלומי גמרא וקדשה נפשה ולפי שהוא שלה זרקתו לנסות את זה אם הוא רגזן ע"כ. והנה רבינו העתיק וזרקתו לפניו או לים או לאור וכו' וצ"ל דמלי מלי קתני או לפניו או לים או לאור דאם כוונתו דכשזרקתו לים או לאור בעינן שיהא לפניו דוקא עפ"י פי' רש"י ז"ל כנז"ל א"כ הול"ל וזרקתו לפניו לים או לאור מאי או לים ואף דכפי הש"ס לפניו פשוט טפי מהנך צ"ל דבדרך לא זו אף זו קאמר מלבד דאם באנו לדקדק בדבר מצד סברא מבחוץ טפי מוכח שאין דעתה להתקדש כשזרקתו לים או לאור דהוי זילותא טפי ודרך בזיון מזרקתו לפניו דבזרקתו למקום האיבוד מוכח מתוך מעשיה שדעתה להתרחק מדבר זה כמטחוי קשת וזרקתו למקום האיבוד לרמוז לו כי היכי שזה החפץ נאבד מן העולם כך קדושיו אצלי אינם בעולם שאיני חפצה בהם כלל משא"כ כשזרקתם לפניו דאין כוונתה אלא להחזירם לו שאינה חפצה באלו הקדושין ומאי דלא יהבתינהו לדידיה אינו אלא דרך הרחקה מדבר זה דאין סברא שתהיה מקודשת דהרי סוף כל סוף החזירתם לו אך בגמרא מפני שראה התרצן שדעת המקשן נוטה לטעות דסבר דכוונת הברייתא דבכי האי הוייא מקודשת הוצרך להטותו לדרך אחר דאדרבה יש לומר באנפא אחריתי תדע עוד דהסברא בזרקתו לים וכו' הוא חלוש הרבה דמי הרואה שזורקין חפציו לים או לאור ואינו מקפיד ואפילו אם אינו רגזן בטבעו והוצרכתי לזה מפני שראיתי להטור א"ה סימן ל' שכתב וז"ל אמר לה התקדשי במנה נטלתו וזרקתו לאור או לכל דבר האבד או אפילו שאינו לדבר האבד אלא זרקתו לפניו אינה מקודשת שזה מוכיח שאינה חפצה בקדושיו ע"כ הרי שכתב הפך משמעות הש"ס והיינו טעמא כדכתיבנא והסברא היא עמוד ההוראה ושם ראיתי להר"ב ב"ח ז"ל שכתב בדעת הטור משום דבזרקתו לפניו איכא גוונא דמקודשת כגון שזרקתו לפניו בחצרה דהוי דרך קבלה משא"כ כשזרקתו לדבר האבד דאין מציאות שתתקדש לכך נקט הטור אפילו וכו' אך ראיתי להרל"מ והר"ב עצמות יוסף ז"ל דהניחו דברי הטור בצ"ע והאמת נראה כמ"ש ושם הרי"ף והרא"ש העתיקו לשון הברייתא וכתבו עלה וה"ה אם זרקתו לפניו והיינו כעין דברי רבינו נראה בבירור דלא נמשכו בזה אחר פשטא דמתני' והטעם כאמור גם הסמ"ג ורי"ו וס' האגודה כתבו כדעת הרי"ף וכו' ולמרן ב"י ז"ל ראיתי שם שכתב וז"ל אחר שהזכיר הסוגייא וכ"כ הרמב"ם בפ"ד אמר לה התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים בפניו או לאור או לדבר האבד אינה מקודשת ומ"מ יש קיצור בדברי הרמב"ם שהי"ל לכתוב ואין צ"ל אם זרקתו לפניו למקום שאינו אבוד ע"כ וקצת יש לעמוד בדבריו אלא דמלשון הרמב"ם שהביא משמע דכוונתו שהי"ל לכתוב דין זרקתו לפניו שחסר לגמרי בדבריו לפי גרסתו אף דבזה יש לגמגם דזה לא נקרא קיצור כ"כ אלא חסרון גמור וממ"ש דהו"ל למימר ואין צ"ל וכו' משמע דהקושי הוא מפני שהשוום יחד דכן הוא באמת לפי גירסת הרמב"ם שלפנינו ובש"ע שם כתב דין זרקתו לים או לדבר האבד ושוב כתב דאין צ"ל אם זרקתו לפניו כמו שכתב בב"י והוא מגומגם דלמה לא כתב כדברי הרי"ף ושאר פוסקים שהזכרנו שכתבו כן בה"ה מכ"ש שלא נתעורר הרב ז"ל לדברי הטור שלכאורה הם יותר קשים מדברי הרמב"ם הרבה מאד מלבד שעיקר ההרגש בדברי הרמב"ם שהזכיר ז"ל אינו דגם ההלכות גדולות ז"ל שם העתיק דברי הברייתא גרידא ולא הזכיר חלוקה זו כלל כנראה שכל הפוסקים ז"ל הביאו שאין סברא לומר דבזרקתו לפניו תהיה מקודשת ויש ליישב ודו"ק: