מעשה רקח על הלכות אישות ד:ב

המקדש את האשה וכו'. בנדרים דף ו' בעי רב פפא יש יד לקדושין או לא היכי דמי אי לימא דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לחברתה ואת נמי פשיטא היינו קדושין עצמן אלא כגון דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לה לחברתה ואת מי אמרינן ואת נמי אמר לה לחברתה ותפסי בה קדושין לחברתה או דילמא ואת חזאי אמר לה לחברתה ולא תפסי בה קדושין בחברתה וכו' ולא איפשיטא ופשטא דסוגיא משמע דלאותה אשה שמקדש נותן לה הכסף בידה אלא שאחר שקדשה אמר לה לחברתה שהיתה שם ואת והיינו לישנא דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי דמשמע שעמה מדבר ובידה הוא נותן כדרך סתם המקדש ולהכי מספקא ליה כי אמר ואת לחוד אם במשמעות הלשון שהוא לקדושין א"ד ואת חזאי קאמר כלומר ואת חזאי דקדישנא לה וכן פי' רש"י ור"ל ראה שקדשתיה בפניך וכן דעת הר"ן ז"ל שם שכתב דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ונתן לה שתי פרוטות ואמר לחברתה ואת מי אמרינן ואת נמי אמר לה לחברתה וכי אמרה דניחא לה הויא מקודשת דחברתה קבלה בשליחותה כדקי"ל דאשה נעשית שליח לחברתה ואפילו במקום שנעשית לה צרה אבל ליכא לפרושי בנותן פרוטה לזו ופרוטה לזו דודאי משמע דכה"ג ליכא לספוקי כלל בואת חזאי ואפילו את"ל אין יד לקדושין אלו קדושין עצמם הם ע"כ. וכן דעת הרא"ש ז"ל שכתב ומסתברא דמיירי שנתן לראשונה שתי פרוטות ואי יש יד הוי קבלה ראשונה ע"י השנייה כדאמרינן בקדושין פ"ב שאם קידש ה' נשים וקבלה אחת מהם ע"י כולם וכו' דאם נתן גם לשניה פרוטה פשיטא דהוי כמו ואת נמי ע"כ. מעתה קשה לשיטת רבינו דמשמע שהוא מפרש בהפך שזאת האשה שנותן בידה הכסף אינה לשתתקדש היא לו אלא שתעשה שליח בשביל חברתה וכשאומר ואת ר"ל היא עצמה ג"כ וקשה חדא מלשון אבעיא דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ולדברי רבינו היל"ל דקידש אשה ואמר לה לחברתה וכו' וכיוצא בזה הלשון כדי שיובן ממנו שהוא מקדש אשה אחרת ולא לזו שנותן הכסף בידה ותו דלדעתו ז"ל הצד של ואת חזאי היכי משתמע כיון שהוא מדבר עמה פשיטא שהיא רואה ואיך שייך לומר לה ראה שקדשתי לפלונית דבשלמא לפי' רש"י והר"ן והרא"ש כיון שהוא מדבר עם זולתה שייך לומר ראה גם את שקדשתי לזאת ועוד דרבינו העתיק ואת מה תאמרי בדבר זה וכו' ואין לשון זה נופל על לשון ואת חזאי האמור בגמרא אך לזה י"ל דרבינו מפרש ואת חזאי דר"ל ואת ישר בעיניך דבר זה שאני מקדש אשה זו והיינו מ"ש רבינו לראות מה בלבה וכאלו אמר לה ואת מה תאמרי בדבר זה ולעיקר קושיין נראה דרבינו קשיתיה דאיך תיסק אדעתין דמקדש אדם אשה ע"י זולתה בלי קדימת הדברים הצריכים ותהיה מקודשת ואף שנתפייסה אח"ך הא מיהא בעת חלות הקדושין לא חלו בה ידים שהרי לא נתן כלום בידה ושליח ג"כ לא עשתה שתקבל הקדושין בעדה שהרי לא ידעה מזה דבר זה הוא דעת רבינו וטעמא דמסתבר הוא ולכך נייד מפי' הר"ן והרא"ש ולדעתו ז"ל כוונת הבעיא כלפי האשה המתקדשת כגון שיש שתי נשים לפניו ונותן הכסף לאחת ומדבר עם האחרת ואומר לה הרי את פלונית מקודשת לי כלומר ע"י אשה זו שמקבלת הכסף בעדה ודייק טפי לפי' זה מ"ש בגמרא ה"ד אי דאמר ואת נמי פשיטא היינו קדושין עצמן כלומר שנותן הכסף בידה ואומר לה ואת נמי שזה באמת דרך סתם מקדש והוי פשיטא גמור ומוחלט דלפי' הר"ן והרא"ש ז"ל אין כ"כ פשיטות דהן אמת דמצד הלשון מוכח שפיר אמנם מה יושיעינו הלשון כיון שהעיקר חסר שהרי לא נתן כלום בידה וגם לא עשאתה שליח מעיקרא ומאי פשיטותיה ואיך נקרא כזה קדושין עצמן וזהו דיוק עצמי והכרח לדברי רבינו שמזה הכריחו לפרש הסוגיא כן כנז"ל. אכן עדיין יש לגמגם עפ"י מ"ש הרא"ש והר"ן דאין לפרש סוגיין בנותן פרוטה לזו ופרוטה לזו דאז ליכא לספוקי בואת חזאי וכו' דלדעת' קאי משום שנתן הקדושין השניים לזולתה ואהא כתבו דאם נתן הפרוטה השניה ביד האחרת דודאי הויא מקודשת מעתה לרבינו אין ספק שנתן לה שתי פרוטות דאל"כ תיפוק ליה דאינה מקודשת דאתתא בפחות מפרוטה לא מקניא נפשה וכיון שהקדושין השניים קיימי לאשה זו עצמה הו"ל כשתי פרוטות אחת ביד כל אחת דהא בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו והקדושין הראשונים הו"ל כאלו נתנם ביד האשה האחרת ממש מכח השליחות והשניים הרי הוא נותנן לידה ומקדש אותה מעתה מאי מספקא להו דאפשר דואת חזאי קאמר וכדברי הרא"ש והר"ן ז"ל דפרצה דחוקה הוא לומר דבהא נמי פליג רבינו עלייהו גם אין לומר דהכא במאי עסקינן שנתן לה כסף או שוה כסף דאין כאן הודעה גמורה שדעתו לקדש שתיהן דמי לא עסקינן שנתן לה שתי פרוטות ממש דקדש חברתה ובשעה שנתן בידה אמר לה ואת דהא סתמא קאמר ואם איתא ליפלוג וליתני בהא וצריך לומר דאף על פי כן טפי מוכח שנותן הפרוטה ביד כל אחת דהו"ל שתי נתינות בפועל מכשנותן השתי פרוטות בבת אחת ביד אחת אף שהיא שליח לאחת מהנה דלפעמים יתכן לתת לאשה יותר משו"פ לקדושין משא"כ כשנותן הפרוטה גם לשנייה די"ל למה נתן לה ודאי שאינו אלא לשם קדושין וראיתי לרבינו יעקב בעל הטורים א"ה סי' ל"ז שכתב דין זה עפ"י שיטת רבינו והניח דברי אביו הרא"ש ונמשך אחריו הרב ב"י והדבר קשה קצת דאין דרכו של הטור לסור מדברי אביו ז"ל אך י"ל שהרגיש הקושי כמ"ש ולכך בחר לו דעת רבינו ז"ל ועיין בשו"ת דרכי נועם א"ה סימן א':