מעשה רקח על הלכות אישות ד:יא

טומטום ואנדרוגינוס וכו'. יבמות דף ע"ב תניא טומטום שקידש קידושיו קידושין נתקדש קידושיו קידושין וכו' ובדף פ"ג נתבאר דין אנדרוגינוס כר"י דברייתא ודלא כפי' רש"י שם. והראב"ד ז"ל השיג על רבינו ז"ל ולמה הם צריכין גט והלא אינם ראוים להנשא כלל ע"כ. וה"ה ז"ל כתב דהצריכן רבינו גט לענין הבא עליהן דרך נקובתן שלא יהיה כבא על ספק אשת איש וכו' ע"כ. והדבר מבואר שהראב"ד השיג דלמאי איצטריך רבינו לכתוב שצריכין גט מספק דכל עצמו של גט בעלמא אינו אלא להתירה להנשא וכיון דאלו אינם ראוים להנשא מאי נ"מ בגט זה כלומר דהי"ל לכתוב דין הברייתא דהוו קידושי ספק לענין דינא (דהיינו איסור קרובות וכו') ותו לא ולכך דייק הראב"ד ז"ל דהשיג בדין הגט דווקא ולא השיג בדין הקידושין משום דדין זה הוציאו רבינו מהברייתא הנ"ל ודבריו אמת וצדק ולזה בא ה"ה ז"ל והליץ על רבינו דיש נפקותא טובא להיכא שבאו עליהם וכו' כלומר דרך זנות ולא לנישואין דאם לא נצריכה גט הו"ל פוגע בספק אשת איש אך ראיתי להרפ"ח ז"ל בנימוקיו על רבינו דברים תמוהים הרבה שכתב ז"ל טומטום ואנדרוגינוס כתב הראב"ד ז"ל ולמה הם צריכים גט מספק ולא ידעתי מהו דבפ' הערל (יבמות דף ע"ב) איתא בהדיא דטומטום שנתקדש קידושיו קידושין ומשמע דה"ה לאנדרוגינוס ותימא על הראב"ד וה"ה ז"ל ובירוש' שם נתקדש חוששין לקידושיו וע"ש עכ"ל הבין ז"ל דכוונת הראב"ד ז"ל היא אעיקרא דמילתא כלומר שאין קידושיו תופסין בהן כלל ולכך הקשה עליו ועל ה"ה שבא להליץ על רבינו מסברא דהא ברייתא מפורשת היא כדברי רבינו. אך אחרי המחילה הראויה שגג ברואה דאין זו כוונת הראב"ד ז"ל אלא לענין גט דווקא הוא שהשיג כאמור. ואין לומר דכיון דברייתא קתני דבקידושיו קידושין מינה נפיק בהכרח דלהצריכה גט קאמר וא"כ הנה מקום דברי הפר"ח ז"ל זה אינו דתינח בקדשו הם אבל בנתקדשו דבהא קעסיק ואתי הראב"ד ז"ל הא דקידושיו קידושין אינו אלא לענין איסור קרובותיו של הטומטום על האיש המקדשו כגון אמו ואחותו של טומטום וכו' כמ"ש רש"י ז"ל שם להדיא ע"ע וה"ה לאנדרוגינוס ובאלו הקרובות אפילו גט לא מהני כמ"ש רבינו בפ"ב דא"ב ע"ע א"כ בדין השיג הראב"ד ז"ל. ויותר אני תמיה על הפר"ח ז"ל שתמה גם על הרב המגיד וכו' והלא בתחילת דברי ה"ה ציין דדין זה של רבינו הוא ברייתא בפ' הערל וכו' והיכן היא הברייתא זו אלא זו עצמה שהזכיר הפר"ח ז"ל א"כ עלה קאי ואתי ולמה תצא כזאת מלפני הפר"ח ז"ל והוא פשוט הרבה לכל מבין. ובעיקר הדין עיין להרל"מ במהדורא קמא ובתרא והרח"א בס"ס מק"ק: