מעשה רקח על הלכות אישות ג:ט

התקדשי לחציי וכו'. שם דף ז' ומ"ש הרי את מקודשת לי ולזה וכו' ק"ק דמלתא דפשיטא הוא ומכ"ש במ"ש ה"ה ז"ל דהוציאו רבינו ממ"ש התם דאתתא לבי תרי לא חזיא ומכיון שרבינו הזכיר טעם זה בסיום דבריו שכתב שאין אשה אחת ראויה לשנים פשיטא דה"ה לזה ולזה וכ"ש הוא דהלשון הוא יותר מבואר מחצייך וכו' וי"ל דאדרבה הסברא הייתה מחוייבת שתהא מקודשת או לפחות בספק משום דבגמרא מדמינן קדושי אשה למקדיש בהמה וכי היכי דגבי מקדיש בהמה אפליגו התם אי אמרינן תפוס לשון ראשון או אף בגמר דבריו אדם נתפס ה"נ כי קאמר הרי את מקודשת לי ולזה ה"א תפוס לשון ראשון דלא דמי לחצייך מקודשת לי דהתם איכא למימר דלא פשטו הקדושין אלא בחצייה וחצייה האחר מונח לאיש אחר אמנם כשקדשה כולה לו ולאיש אחר כיון שהזכיר תיבת לי הרי נתקדשה לו כולה וכי קאמר תו ולזה אין לו לזה האחר מקום לחול שכבר קדשה כולה לעצמו ובשלמא אם היה אומר הרי את מקודשת לשנינו הרי חלו הקדושין בשוה ואתתא לבי תרי לא חזיא משא"כ כשהפריד הלשונות אימא דאינה מקודשת אלא לו ותו דמצינן לתרוצי דבוריה דכי קאמר ולזה ר"ל ובשביל זה כלומר בשביל זה שהפציר בי או בשביל כבודו א"נ ולזה אפשר לפ' שר"ל אחר שתצא ממני תהא מקודשת לזה מעכשיו וכעין מאי דבעי תלמודא התם בתך וקרקעך בפרוטה מהו וכו' א"ד דהכי קאמר בתך בפרוטה וקרקעך בחזקה וכו' ולכך צ"ל לדעת רבינו כשמזכיר בלשון הקדושין איש אחר שניא מכולהו דכיון שהוא הנושא אותה מה לו להזכיר אנשים אחרים דפשיטא שלא יתערב זר בתוכם בשום דבר אלא ודאי לשונו מורה שתהא מקודשת לשניהם וזה א"א בעולם דלבי תרי לא חזיא כנלע"ד לדעת רבינו ודו"ק: