מעשה רקח על הלכות אישות ג:ד

וצריך שיכתוב וכו'. שם דף ט' ומ"ש בספרים ובגט בשתי נ"א כ"י כגט ומ"ש ואינו כותבו אלא מדעתה נ"א לדעתה ומ"ש כתבו שלא לשמה וכו' בנ"א בכ"י כתבו שלא לדעתה או שלא לשמה אעפ"י שנתנו לה לדעתה וכו' ומ"ש או לשמה ולא מדעתה שם פלוגתא דרבא ורבינא אמרי מקודשת ור"פ ורב שרביא אמרי אינה מקודשת ופריך ממתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי אירוסין ונישואין ממש לא שטרי פסיקתא וכדרב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כו"ך וכו' ועמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנין באמירה ע"כ. ופסק רבינו כר"פ ור"ש דאינה מקודשת וכתבו בהלכות מכח ההיא דכתובות דק"ב דמייתי לבעיית רבינא אי דברים הללו דהיינו דרב גידל א"ר ניתנו ליכתב או לא מהך דאין כותבים וקאמר מאי לאו שטרי פסיקתא לא שטרי אירוסין ע"כ משמע דמסיק תלמודא דשטרי אירוסין ממש קאמר אף דהרואה יראה דאין כאן הכרח גמור דאפשר דאצדודי הוא דמצדד תלמודא לבעיית רבינא כלומר דיש לדחות כי האי. והרל"מ ז"ל הק' ממ"ש ה"ה פכ"ד דמלוה ולוה לדינו של רבינו דאין כותבין שטרי אירוסין וכו' אלא מדעת שניהם כתב ז"ל ופי' שטרי אירוסין שטרי פסיקתא והוא מנגד למ"ש כאן. ועוד הקשה דבפ"ו דזכיה ומתנה פסק רבינו דלא ניתנו ליכתב אשר לפ"ז ע"כ מתוקמא מתני' בשטרי אירוסין ממש ונדחק קצת בתירוץ קושיא זו ע"ש. ולעד"ן דפשט הלשון ודאי דשטרי אירוסין ממש קאמר והכי משמע נמי בב"ב דקס"ח דפריך תלמודא אמאי דתנן אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם והחתן נותן שכר ופריך פשיטא ומתרץ ל"ץ דאפי' צ"מ דניחא ליה לחמוה לקרובי ופירש"י סד"א חמיו יתן כל השכר שהרי משיא בתו לת"ח ע"כ. ולשון זה מורה דשטרי אירוסין דקתני מתני' היינו אירוסין ממש דהיינו שטר הקדושין אמנם במ"ק די"ח אמרינן אמר שמואל מותר לארס אשה בחש"מ שמא יקדמנו אחר לימא מסייע ליה ואלו כותבין במועד קדושי נשים מאי לאו שטרי קדושין ממש לא שטרי פסיקתא וכדרב גידל א"ר וכו' משמע דשטרי פסיקתא דווקא קאמר וק' דרבינו פ"ז די"ט פסק כשמואל דמותר לארס בחש"מ ופסק דכותבין גיטין וקדושי נשים והוי דלא כמסקנא דגמרא דמסיק דשטרי פסיקתא קאמר וכדרב גידל אבל שטרי קדושין לא אלא ודאי צ"ל דס"ל לרבינו שאינו אלא דחיה דמדחי הש"ס דאין סיוע מהא לדשמואל דמצינן לתרוצה בשטרי פסיקתא עפ"ד רב גידל א"ר. מעתה גם לההיא שכתב הרי"ף ז"ל להוכיח דשטרי אירוסין ממש קאמר מההיא דכתובות כנז"ל מצינן למימר דדחיה בעלמא היא ואמטו להכי ס"ל לה"ה ז"ל דנקטינן בתרוייהו לחומרא ומש"ה בהלכות יום טוב לא ביאר אם שטרי קדושין אלא משמעותו גם שטרי פסיקתא כדדחיק הש"ס משום דאין להקל בקדושת ח"ה כלל. ובהלכות מו"ל פי' שטרי פסיקתא כלומר דגם זה נקרא שטרי פסיקתא תדע דאם נפרש שטרי פסיקתא דווקא אבל שטרי קדושין ממש לא בעינן דעת שניהם הרי הוא הפך מ"ש רבינו בפרקין דבשטרי קדושין בעינן דעת שניהם דוקא ובל"ז אינה מקודשת וגם מההיא דפ"ז מה' יו"ט דקרי לשטרי קדושין ממש ולא לשטרי פסיקתא כדברי הש"ס וזה הכרח עצמי דודאי נראה כמו שכתבתי וסתם הדברים מפני שכבר ביאר דעת רבינו בפרקין ודו"ק: