מעשה רקח על הלכות אישות ג:ג

ואם קדש בשטר וכו'. שם דף ט' ובס' התשב"ץ ז"ל שנדפס מחדש ח"א סמ"ג כתב וז"ל אם לא כתב בשטר הרי את פ' בת פ' מקודשת לי אני פ' בן פ' וכתבו מדעתה ולשמה וחתמו בו עדים לשמה ומסרו לה בפני עדים וא"ל הרי את מקודשת בשטר זה אינה מקודשת לו בשטר זה כלל והכי איתא בפ"ק דקדושין וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' אישות עכ"ל. ונראה דהוציאו הרב מדכתב רבינו אח"ז בגט דמשמע דר"ל בכל דיני הגט בצירוף מ"ש בפסקא זו ודו"ק. ודע דביבמות דל"א הוכיחו הטעם שלא תיקנו הזמן במקדש בשטר דבשלמא בגט תקנו משום פירי או משום שמא יחפה על בת אחותו ובקדושין משום פירי ליכא דארוסה אין לה פירות ומשום זנות נמי אם ישאר השטר בידה ותזנה היא תמחוק הזמן ואנו על הספק אין לענוש אותה דמוקמינן לה בחזקת פנויה משא"כ בגט דמוקמינן לה בחזקת א"א ואם ישאר השטר בידו יעלימהו בידו כדי להצילה ואם ישאר ביד העדים אם הם זוכרים העדות יבאו ויעידו ואם אין זוכרים אלא מתוך הכתב אינן יכולין להעיד דמפיהם ולא מפי כתבם כתיב לכך לא תקנו בו זמן כלל וברי"ו ז"ל חלק חוה נתיב כ"ב נפל בדבריו ט"ס ע"ש. ועל מ"ש הרב המגיד ז"ל דמקשינן הויה ליציאה כתבו המפ' ז"ל שאף השטר פסול במחובר כמו הגט וכן מוכיח הסוגיא שבפ"ק דגיטין שהגט והקדושין שוין לפסול במחובר וכ"כ הרשב"א ז"ל ורבינו לא ביאר דבריו כאן בדין הקדושין ע"כ. ותחילה נציע הסוגיא דגיטין בקיצור בדף ט' אמתניתין דאחד גיטי נשים ושחרורי עבדים וכו' פריך תלמודא ותו ליכא והאיכא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור וכו' ומתרץ מלתא דאיתא בשטרות לא קתני ופריך והאיכא לשמה וכו' והאיכא מחובר וכו' (ופי' רש"י דהאיכא מחובר דפסיל בתרוייהו דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה ושחרור גמר לה לה) ומתרץ פיסולא דאורייתא לא קתני וכו' ומסיק אלא כי קתני מילתא דליתה בקדושין מילתא דאיתא בקדושין לא קתני ופירש"י כלומר כי פרכינן לעיל האיכא מחובר ולשמה לא תתני פיסולא דאורייתא לא קתני אלא אימא מילתא דאיתא בקדושין לא קתני כגון לשמה ומחובר איתא נמי בשטרי קדושין כדכתיב ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה וכו' ע"כ. וז"ל הרשב"א בשיטתו שם מדאמרינן מילתא דאיתא בקדושין לא קתני משמע דמחובר נמי איתא בקדושין והמקדש במחובר לקרקע אינה מקודשת ולי נראה דלא אמרו כאן אלא לענין שטר קדושין אבל המקדש בדבר המחובר לקרקע מקודשת ודייקנא לה מהתוספתא וכו' ע"כ משמע להדיא דקאי בשיטת רש"י ז"ל כפי פשטנות הסוגיא אמנם בתשו' סי' ת"ר כתב וז"ל השיב עוד שטר קדושין כשר במחובר דדוקא בגט פסלינן משום דכתיב ונתן ובירושלמי מפקינן מדכתיב ספר מה ספר שהוא בתלוש וכן אמרו בתוס' המקדש בעיר הנדחת וכו' אינה מקודשת משמע בהני דוקא דאיכא איסור הנאה הא לאו הכי מקודשת אפי' במחובר ונראה דאין כן דעת רש"י ז"ל בפ"ק דגיטין וכו' ויש לפרשה בא"א עכ"ל. הרי שדעתו להכשיר השטר של קדושין במחובר דלא כפי' רש"י ז"ל והסוגיא מתפרשת לדעתו בא"א דלא כפי' רש"י ולפי"ז היה לנו לסמוך עמ"ש בתשו' דשם נחית לענין דינא גמור אכן מאי דק"ל טובא דלפי מ"ש ז"ל בשיטתו לחלק בין המקדש בשטר למקדש במחובר עצמו אמאי כתב ז"ל דהתוספתא מנגדת לפירש"י הרי התוספתא לא איירי אלא במקדש בדבר עצמו דהיינו בעיר הנדחת וכו' דבהא לא אשכחן שיאסרו הקדושין במחובר כלל תדע דמוכרח הוא שהרי כל עצמינו בקדושין לא נפקא לן לפסול המחובר אלא מכח דאתקש הויה ליציאה וביציאה כתיב וכתב ונתן מי שמחוסר כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר ג"כ קציצה ובשלמא מקדש בשטר בכל היכא דשייך לאקושי ליציאה מקשינן ובעינן דומיא דידיה אבל במקדש במחובר עצמו כגון שנתן לאשה אילן במחובר או קרקע וכיוצא ואמ"ל הרי את מקודשת לי בזה מהיכא תיתי שלא יהיה קדושין כיון דבמציאות זה לא שייך בגט דכתיבה דווקא בעינן והוא מוכרח דהרי ביאה וכסף איתנהו בקדושין וליתנהו בגיטין וכבר הוכיחו בגמ' פ"ק דקדושין דא"א לאקושי יציאה להויה גם בהני וכמ"ש התוס' ז"ל ג"כ דלא שייך ביאה בגירושין דלהתרחק ממנה הוא מגרשה ושם ד"ט מוכח להדיא דבכסף לא בעינן לשמה בגט מעתה עכ"פ תקשי לן אמאי כתב ז"ל דזאת התוספתא מנגדת לפירש"י ואף שבדברי רש"י שהביא הרשב"א ז"ל שם לא הזכיר תיבת שטרות הדבר מבואר שהוא ט"ס שהרי ברש"י שלפנינו כתוב להדיא ומחובר נמי איתיה בשטרי קדושין וכו' והוא מוכרח דהרי כיון שבא להפוך הסוגיא דמעיקרא הדבר מבואר דבשטר במחובר איירי דווקא דכי פריך והאיכא מחובר ע"כ קאי אמאי דתירץ מילתא דאיתא בשטרות לא קתני ותו דפריך משחרור העבדים דשוה לגט ואין מציאות אחר כי אם ע"י כתיבה דהיינו השטר במחובר: שו"ר להרב"י אה"ע סל"ב שהביא תשובה זו של הרשב"א להכשיר בשטר במחובר לקדושין והדבר תמוה כאמור וכמו שיבא לקמן בע"ה. וכבר ראיתי להרב"ש והרח"מ שתמהו ז"ל ע"ז והוסיפו עוד דהרשב"א גופיה בתשו' סי' אלף רכ"ו כתב לפסק הלכה גמור דבשטר מחובר פסול ונסתייע מהסוגייא דפ"ק דגיטין הנ"ל והכשיר במחובר עצמו מכח התוספתא דהמקדש בעיר הנדחת שהזכיר בשיטתו בתשו' ת"ר הנ"ל ובאמת שהדבר מבואר הרבה שבסי' ת"ר לא נחית לחלק בין שטר למחובר גופיה ובאלף רכ"ו חלק כמ"ש בשיטתו דהוא חילוק אמיתי ומוכרח מכח הסוגיא והתוספתא וא"כ למה הזכיר הרב תשו' ת"ר דמכשיר לחוד וגם מור"ם בהג"ה איך הביא סברא זו בסתם כיון שמלבד סוגית הש"ס דהויא תיובתיה זאת ועוד שהוא עצמו חזר בו בתשו' אלף רכ"ו ובשיטתו ובזה הרווחנו ג"כ דלא פליג אתוספתא הש"ס דילן וכן דעת התוס' והר"ן ז"ל ע"ע. ומעתה רבינו שכתב על הנייר או על החרס או על העלה או על כל דבר שירצה משמע שבא להתיר אפילו מחובר מדכתב בכל דבר וזו נראית דעת הרי"ף והרא"ש והסמ"ג ושאר פוסקים ז"ל שסתמו דבריהם ולא פירשו דין מחובר משמע דס"ל דאין קפידא בדבר וע"כ צ"ל דס"ל דההיך סוגיא לאו הלכתא היא או שמפרשין אותה בע"א כמ"ש הרשב"א ז"ל ובפ"ד דהלכות עבדים כתב רבינו דשטר אמה העבריה נכתב על הנייר או על החרס משמע דפסול מחובר (וכ"כ בדין העבד פ"ה) ומרן ז"ל כתב שם דנלמד מקדושי אשה וכו' ע"כ ולפ"ז צ"ל דלאו דווקא וסמך אמ"ש כאן. והרל"מ ז"ל הקשה דלמה לא הזכיר רבינו דאם חתמו עדים ונתנו בינו לבינה דמקודשת דעדי חתימה נמי כרתי כמ"ש בפ"א דגירושין ובפ"ה דע"ע ובקדושין דמ"א משמע נמי דה"ה בקדושין ע"כ ומאי דאפש"ל דכיון שהזכירו בגט שהוא עיקר לא חש להזכירו בקדושין דפשיטא דה"ה וכ"מ להרח"מ והרב"ש סל"ב ע"ד הרב"י ז"ל ואי נמי אפשר לאידך גיסא דהתם לא קאי הך אוקמתא ע"ש: