מעשה רקח על הלכות אישות ג:כג

הוא או שלוחו. כן עיקר דמצוה בו יותר מבשלוחו. והסמ"ג ז"ל כתב דיש מקומות שנוהגים שהחתן בעצמו מברך ברכת אירוסין (וכן מצאתי המנהג פה טראבליס יע"א) ומ"מ בשאר כל מקומות נוהגים שהחזן או הרב המסדר שאר ברכות הוא מברך ברכת אירוסין ג"כ וכתבו ז"ל הטעם שלא לבייש את מי שאינו יודע וק"ק דלמה לא חשו לזה בברכת להכניסו שמברך אבי הבן דוקא ואף אם אינו יודעה מלמדין אותו כנהוג ומעשים בכל יום והרי גם הקדושין הוא עצמו עושה המצוה וק"ו הדברים שהרי במילה על הרוב אין האב בעצמו מל את בנו ואפ"ה הוא עצמו מברך מכ"ש הקדושין שהוא בעצמו מקדש אם לא שנאמר דברכת להכניסו היא קצרה ובקל יתלמד משא"כ ברכת אירוסין שהיא ארוכה קצת ועי"ל דבקדושין יש לחוש פן יתבייש מבני אדם כי חתן דומה למלך ולפי מעלתו תתרבה חרפתו ויותר יתבייש מכלתו על שאינו יודע אפילו ברכה אחת ויש לחוש לפרוד הלבבות וגדול השלום משא"כ בברכת להכניסו שכבר הם נשואים וגם על הסתם אין האשה שם במקום המילה ממש ומנהגן של ישראל תורה היא.

ואם קדש ולא ברך לא יברך אחר הקדושין. כתב הרמ"ך ז"ל בכ"י וז"ל מנהגינו לברך אחר הקדושין וכתבו הגאונים ונתנו טעם לדבריהם שאם בירך קודם הקדושין שמא לא תתרצה היא ונמצא שמברך לבטלה וכן ראוי לעשות בכל דבר שתלוי באחר כגון ברכת אבי הבן שמברך להכניסו לאחר המילה ולא קודם המילה כיון שהוא פעמים אינו עושה המילה שמא המוהל יפרוש ונמצא שמברך לבטלה ומאד החמירו רבותינו במוציא ש"ש לבטלה וגם התורה אמרה קרבן לה' ולא לה' קרבן שמא יאמר לה' ולא יאמר קרבן ע"ז תקנו הכנוים כדגרסינן בנדרים כ"ש שיש לנו לחוש לזה שאין בידו לקדשה שמא יוציא ש"ש לבטלה עכ"ל. וכבר האריך בזה הרב המגיד ז"ל ועיין מה שכתבתי פי"א דהלכות ברכות ד"ה ודין ט"ו: