מעשה רקח על הלכות אישות ג:כב

וכן המקדש בלא שדוכין וכו'. איכא למידק אמאי לא ערבינהו אין מקדשין בביאה ולא בלא שדוכין ולא בשוק כיון שדינם שוה שאין עושין כן לכתחילה ואם קדש בשלשתן מכין אותו מכת מרדות וגם בקדושין די"ב קאמר רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה ואמאן דמקדש בלא שדוכין ומאן דמקדש בשוקא י"ל משום דביאה מפורשת בתורה כי יקח איש אשה ובעלה אבל הכסף ושטר אינם מפורשים כמו ביאה שאינן נלמדין אלא בהיקש או בג"ש ע"ד שכתב מרן הקדוש לעיל דין ב'. והנה שם בגמ' הזכירו כמה דברים דרב מנגיד עלייהו ונהרדעי פליגי ואמרי דבכולהו לא מנגיד רב אלא על דמקדש בביאה בלא שדוכין ואיכא דאמרי אפילו בשדוכין נמי משום פריצותא ע"כ. ולפי לשון הגמ' דקאמר אכולהו לא מנגיד רב אלא וכו' משמע דפליגי אכולהו דלעיל וכן הבינו התוס' ז"ל וכ"כ הרא"ש. אמנם הרב שלטי הגבורים ז"ל כתב וז"ל ומיהו נראה דהא דנהרדעי לא קאי אלא אקדושין אבל בנגידי אחריני וכו' גם נהרדעי מודו ע"כ. ולדידיה לישנא דבכולהו קשיא אם לא שנפרש דבכולהו ר"ל דיני קדושין דהיינו כל דיני הקדושין שהזכירו בדרב התם ורבינו נראה בפרקין שפסק כרב ודאי וממ"ש במקומות אחרים נראה דס"ל כשיטת התוס' והרא"ש ז"ל דבפ"ו דת"ת כתב דהמבזה שליח ב"ד שהוא בנדוי וציין מרן ז"ל מעובדא דר"י בשלהי קדושין וקשה דהתם השיב לו ר"ן דהו"ל להלקותו דרב מנגיד אמאן דמצער שליחא דרבנן והשיב לו ר"י דעדיפא מינה עבדו ליה ופירש"י חומרא ממנה עשיתי לו לקונסו ע"כ. וקשה דמי התיר לו לר"י לקונסו טפי מכדי רשעתו ונראה דה"ט מפני שזלזל בר"י עצמו דאמר מאן יהודה בר שויצקל ולכך לא סגי ליה במ"מ וכן מצאתי להתוס' פר"ג דנ"ה ע"ש וכ"ש דר"י היה ראש בפומבדיתא וגדול מר"ן כמ"ש רש"י בריש ההוא עובדא וא"כ צ"ל דר"י גופיה לא רצה לומר כן לר"ן להדיא כדי שלא להחזיק טובה לעצמו ודרך התפארות מעתה למה חייב רבינו נדוי שהוא עדיף ממ"מ למי שמבזה שליח ב"ד כיון שמן הדין אינו חייב אלא מ"מ וי"ל דרבינו מפרש דרב יהודה גופיה פליג אדרב ופסק כוותיה ואפשר דר"ן הודה לדבריו שהרי שתק וכן יש להוכיח ממ"ש בפ' כ"ה דסנהדרין וז"ל אסור לנהוג קלות ראש בשליח ב"ד והרי השליח נאמן כשנים לענין הנדוי שאם אמר פלוני הקלני או הקלה הדיין וכו' משמתין אותו ע"פ ע"כ הרי דמוכח דס"ל דר"י פליג ארב ול"ש זלזול השליח מהדיין עצמו ואיך שיהיה בהא לא פסק כרב ודאי ושם בפ"ז פסק דמי שישב בנדויו שלשים יום ולא בקש להתירו מנדין אותו שניה ורב שם לא חייב אלא מ"מ וכבר ציין מרן ז"ל שם ממימרא דר"י בר שילת וע"כ פליג אדרב. לפ"ז אם נאמר דרבינו מפרש כהרא"ש והתוס' ז"ל הא איכא נהרדעי דפליגי נמי אדרב בהנהו דאיכא תרתי נייד מסברת רב וכן עשה רבינו ובההיא דחתן הדר בבית חמיו שכתב בפ' כ"ה דא"ב שאסור לדור בבית חמיו ולא הזכיר מ"מ וכבר ציין מרן ז"ל דרבינו לא הזכיר מ"מ משום דבפ' המוכר פירות לא אמרו אלא לאו אורח ארעא וכו' אמנם בפ"ו דגרושין פסק כרב במי שבטל הגט או מסר מודעא שמכין אותו מ"מ משום דלא אשכח מאן דפליג עליה דרב ולנהרדעי לחוד לא חש לגבי דרב. אכן דברי מרן ז"ל בה"ס נראין כסותרין לכל מ"ש שהרי הקשה דכיון דמאן דמצער שליחא דדיינא משמתין אותו מאי רבותיה דרב לנגודי הא שמתא דחמירא מנגידא מחייב ושמא י"ל שמלבד השמתא הוה מנגיד ליה וכו' ועי"ל דרבינו לא חייב נדוי וכו' כלומר אלא מ"מ וצ"ל דסמך בתירוץ הב' למ"ש רבינו לקמיה וכל המצער שליח ב"ד יש לב"ד רשות להכותו מ"מ וציין מרן שם מהך דרב ע"ש והרואה יראה כמה גמגומים וקושי שיש בדבריו חדא דמאי קושיא לרב כיון דתנא הוא וס"ל דלא מחייב אלא נגידא ומנ"ל דס"ל דגם שמתא מחייב ותו דמה יענה הרב בהת"ת שפסק להדיא דהמבזה שליח ב"ד הוא בר נידוי וזה יקשה יותר לתירוץ ב' שכתב ז"ל שרבינו לא חייב כי אם מ"מ למאן דמצער שליחא דרבנן וכן לההיא דפ"ז שפסק להדיא דלא כרב שהרי אף לפי דרכו היה לו לחייבו שתים וגם לההיא דחתן הדר בבית חמיו וכו' ותו דבפ"ו דגירושין פסק במי שבטל גט או מסר מודעא שמכין אותו מ"מ ואי רב מחייב תרתי הרי לא פסק כוותיה ועוד נראה שסותר דברי עצמו כנז"ל ותו קשה לדעתו ז"ל דאמאי כתב רבינו בההיא דהמבזה שליח ב"ד דיש רשות לב"ד להלקותו כיון שהוא חייב לפי דרכו וראיתי להרב לח"מ ז"ל שהקשה על הרב"י ז"ל י"ד סימן של"ד ונדחק בזה גם המש"ל הקשה מדברי הטור והרב"י ז"ל בענין זה והניחו בצ"ע ולא הזכירו דברי מרן על רבינו כנז"ל ולע"ד כמ"ש ונראה פשוט. עוד ראיתי בענין זה דברי הר"ן שהביא מרן ז"ל בפ' כ"ה דה"ס ע"ד רש"י שכתב בפ"ק דקדושין דהמצער שליחא דרבנן שפי' דהיינו שהכהו להשליח וחלק עליו הר"ן ז"ל דלשון המצער לא משמע כולי האי אלא אפילו המבזה אותו בפני אחרים ומביישו ע"כ ולעד"ן דרש"י ז"ל לא נתכוון דדוקא עד הכאה אלא ר"ל קרוב לה תדע דבפ' ר"ג דנ"ב פי' במימרא דרב גופיה שמעיז פניו להתריס עם שליח ב"ד ע"כ הרי שלא הזכיר הכאה מלבד דאם נפרש דהכאה דוקא קאמר אבל אם ציערו בדברים בעלמא לא יתחייב ולא מידי יקשה עליו מנ"ל הא כיון דלשון המימרא אינו אלא מאן דמצער וכו'. שו"ר להכנה"ג י"ד סי' של"ד בהגהת הרב"י סעיף כ"א שהעמיק הרחיב בכל מ"ש ושלי"ת שכוונתי לדעת גדול בכמה דברים והזכיר שם כמה פוסקים שעמדו בכל זה.

אעפ"י שקדושיו קדושין גמורין. בנ"א כ"י אין שם תיבת גמורין. ומ"ש בס"ר שהיתה קודם מ"ת. בנ"א כ"י אין שם תיבות אלו אלא כתוב שם וידמה לקדשה ותו לא: