מעשה רקח על הלכות אישות ג:יט

מצוה שיקדש אדם וכו'. משנה וגמ' דף מ"א וכלישנא בתרא וביאור דברי רבינו דמ"ש תחילה מצוה שיקדש וכו' הוא בדרך כלל בין במכירה בין באינו מכירה ובסוף לשונו כתב ולא יקדש אשה עד שיראנה וכו' אשמועינן איסורא באינו מכירה פן יבא לעבור הלאו דואהבת לרעך כמוך אם ישנאנה כדאיתא בגמ'. ומ"ש וכן מצוה לאשה וכו' הכוונה דאף דקי"ל אתתא בכל דהו ניחא לה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו וגם איהי גופא לא מפקדא אפו"ר מ"מ קצת מצוה יש לה שמסייעת האיש לקיים מצותו וכמ"ש הר"ן ז"ל ולכך מצוה בה מע"י שלוחה ולא הזכיר בזו שום איסור להתקדש ע"י שליח כמ"ש גבי איש מהטעם האמור דבכל דהו ניחא לה. ובמקדש בתו קטנה כתב תחילה שאין ראוי כלומר מצד הסברא ושוב כתב דחז"ל צוו שלא יעשה האדם דבר זה דמשמע דאיסורא דחז"ל איכא נמי בהא והיינו כדברי הש"ס ממש. ועיין לה' ע"י ז"ל שעמד בכוונת רבינו אכן במ"ש הכל מיושב ועיין עוד להתשב"ץ שנדפס מחדש בח"ד סי' י"ט כי שם הכריח להתיר נישואי הבנות קטנות בזמן הזה כדברי התוס' שהזכרתי לעיל דין י"א ע"ש. שו"ר להרח"מ א"ה סי' ל"ז על הש"ע שכתב מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנה וכו' וז"ל כלומר אע"ג דבגמ' אמרו אסור לקדש בתו אפשר באומר לה צאי וקבלי קדושיך ליכא איסורא ומ"מ מצוה להמתין עד שתגדיל עכ"ל. והקושי מבואר דהעיקר חסר דהיכן רמיזא דאיירי באומר צאי וקבלי וכו' וכבר תפס עליו הרב"ש ז"ל שם וכתב אלא נראה דלית הלכתא כרב דאמר אסור דהא מצינו כמה מעשים בש"ס דהיו מקדשין הקטנות וכ"כ ה"מ פרק אעפ"י אלא מצוה הוא לצאת ממימרא דרב ע"כ. ואחרי המחילה הראויה גם הוא לא כיון דאיך יפסוק מרן הקדוש דלא כרב מלבד דבעיקר ראייתו של ה"מ והובאה ג"כ בהג"א שם דמייתי מההיא דר"א בקדושין דפ"א הוי בהפך דקאמר ליה עבר מר אדרב ושתיק ליה משמע דהודה לו דלאו שפיר עבד לקדש בתו בקטנות וגם מוכח דהלכתא כוותיה דרב ולכולהו אשתמיטתייהו דברי מרן הקדוש פרק יו"ד מה' אישות עמ"ש רבינו דין י"ו המארס את בתו קטנה וכו' וז"ל נראה דמשמע לרבינו דהא דאמרינן אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה לאו דוקא איסורא אלא לומר שאין ראוי לעשות כן וכדתניא בין היא ובין אביה יכולים לעכב דמשמע דאי ניחא לה ולאביה שרי וכ"כ בפ"ג וכו' ופסקו בשלחנו ס"ס נ"ו כדברי רבינו א"כ דעתו מבוארת כנ"ל: