מעשה רקח על הלכות אישות ג:טז

השליח נעשה עד וכו'. קדושין דמ"ג מסקנא דגמ' ואיתא תו התם אמר רבא אמר ר"ן אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות וכו' ומסיק דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת מיקרו נוגעים בעדותן ואינן ראוים להעיד כלומר וההיא דר"ן דקאמר וכן בדיני ממונות קודם תקנה זו היא והקשו שם התוס' לדברי ר"ן דקאמר וכן בדיני ממונות תימה דאמרו בירושלמי וכן בקדושין הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא וי"ל דההיא בתר דתקון רבנן שבועת היסת ע"כ. ולכאורה איכא למידק אמאי לא הקשו כן אמסקנא דגמ' דמסיק דבדיני ממונות דוקא מקרו נוגעים בעדותן דקאמר ומשתבע מלוה דלא שקיל וכו' משמע בדיני ממונות דוקא דשייך מלוה ולוה אבל בקדושין כדקאי קאי ומזה הירושלמי משמע דאף בקדושין יש לחלק בין כסף לשטר וצ"ל דבמסקנא הדברים הם קצת סתומים ומכיון דבירושלמי מחלק להדיא בין שטר לכסף ראוי לנו לדחוק עצמינו קצת כי היכי דלא לפלוג הירוש' עם ש"ס דילן מכ"ש דיש לצדד דמשום דהשקלא וטריא של הש"ס היא לדברי ר"ן דקאמר וכן בדיני ממונות אמטו להכי נקט לישנא דמלוה ולוה ואה"נ דגם בקדושי כסף דינא הכי דזיל בתר טעמא ומשו"ה תפסו תמיהתם לדברי ר"ן דקתני להדיא וכן בדיני ממונות. האמנם מאי דק"ל טובא מדברי הירושלמי שהזכירו ז"ל כאלו הם דברים מוסכמים והרי ר"י פליג התם להדיא דהכי איתא התם בש"א אין השליח עולה משום עד ובה"א השליח עולה משום עד וכו' א"ר אבון בר חייא נראין הדברים כשקידשה בשטר אבל אם קידשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו. א"ר יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפי' קידשה בכסף אינו כנוגע בעדותו. א"ר אבא אתא עובדא קמי רב ועשה שליח עד ע"כ. משמע ממילתיה דר' אבא דאתא לאורויי דהלכתא כר' יוסי ומכיון שכן איך מצאו מקום התוס' ז"ל לתמיהא זו כיון דאיכא ר' יוסי דלא מחלק בין כסף לשטר ונראה ג"כ דהלכה כמותו מכח מעשה רב דאין לומר דקאי הך עובדא אעיקר פלוגתא אי שליח נעשה עד או לא דאייתי לעיל מינה. חדא דכיון דב"ה ס"ל דשליח נעשה עד פשיטא ודאי דהלכתא כוותייהו דב"ש במקום ב"ה אינה משנה ותו דאם איתא אמאי מייתי הך עובדא בתר פלוגתא דר' אבון בר חייא ור' יוסי הו"ל לאתויי הכי בתר דברי ב"ש וב"ה דלעיל אלא ודאי דלאלומי למילתיה דר' יוסי מייתי הך עובדא וא"כ אין שום מקום לקושית התוס' ז"ל ובינותי בספרים ולא מצאתי מי שנתעורר בזה לבד ראה זה מצאתי להרב עצמות יוסף ז"ל שהרגיש לתירוץ התוס' שכתבו דהך ירושלמי אחר התקנה איירי ותמה עליהם דהא איכא ר"י דפליג וקאמר דכיון דהאמינתו תורה לא הוי נוגע בעדות וכו' והעולה מדבריו ז"ל דכי קאמר ר"י דגם בכסף נאמן אינו אלא להחמיר וראוי לחוש קאמר ונסתייע מדברי הר"ן ז"ל ושזהו דעת התוס' בזה ע"כ.ולכאורה נתקשיתי הרבה בדבריו אלו דמנ"ל לפרש דברי ר"י כן ותו דאם איתא לר' אבון בר חייא איך ס"ד לומר דאינה מקודשת כלל הגע עצמך שהיא מודה לשליח שקיבלה לשם קדושין איך לא נחוש להחמיר להצריכה גט וכיון דשוייא נפשה חתיכה דאיסורא לגבי כ"ע כיון דעכ"פ נתקדשה בפני עדים ומכ"ש דמדאורייתא היא מקודשת גמורה כיון דשני עדים מעידים ע"ז. והנה הר"ן ז"ל כתב וז"ל ובירושלמי נחלקו בזה א"ר אבון ב"ח וכו' ודברי ר"י תמוהין דאמר דמה"ת מהימן מ"מ כיון דתקון רבנן שבועת היסת נמצא נוגע בעדותו ואפשר דלהצריכה גט קאמר ולפיכך יש להחמיר בדבר ולא מבעיא כשהיא מכחישתו אלא אפילו כשהיא מודה שקבלתם אינה מקודשת ודאי וכו' ומ"מ מדברי ר"י המוזכרים בירוש' חוששת וצריכה גט ובה"ג הביא סתם ולא חילק וכן הרמב"ם ז"ל כתב סתם בפ"ג מה"א השליח נעשה עד ולא חילק בין קידושי שטר לקידושי כסף וכבר השיג עליו הרמ"ך ז"ל עכ"ל. (ודברי הרמ"ך ז"ל הם אצלי בס' כ"י קדמון וז"ל השליח נעשה עד וא"צ לקדשה לו בפני שנים אחרים ובלבד שתודה היא שקבלה הכסף תימה הוא זה כיון דהשתא תקון רבנן שבועת היסת אמאי נאמנים הא נוגעים בעדותן בעבור הכסף שנתן להם שיקדשו לו האשה שאם יאמרו לא קדשנו אמרינן להו פרעו וכשאומרים קדשנו אם היא אינה מודה שקבלה הכסף צריכים להשבע וצ"ע עכ"ל). ולכאורה יש לגמגם במ"ש ואפשר דלהצריכה גט קאמר דר"ל שדברי ר"י אינן אלא להצריכה גט וקשה ודאי מה שהקשינו מלבד שראינו לרבינו שפסק הדין בסתם ולא חלק בין כסף לשטר כלל גם הרי"ף ז"ל לא חלק בדבר ע"ע ואי משום מה שהקשה על ר"י כמ"ש ז"ל לא זכיתי להבין בעצם תמיהא זו דכיון דר"י יהיב טעמא למילתיה דכיון דהאמינתו תורה וכו' הרי הוא בעצמו הרגיש בדבר ואפ"ה ניחא ליה משום דהאמינתו תורה א"כ דין שבועת היסת לענין שיהא נוגע בעדותו לא נאמר בענין זה כלל ומה שייך להקשות עליו באותו דבר עצמו ואיך שיהיה נראה בדעת הר"ן ז"ל דלא פסיקא ליה הך מילתא בדברי ר"י אלא משום שדעתו נוטה להחמיר לענין דינא כתב כן ולכך כתב דרך אפשר ותדע שכתב ולפיכך יש להחמיר בדבר וכו' ומ"מ מדברי ר"י המוזכרים בירושלמי חוששת וצריכה גט כלומר דבין אם נפרש דברי ר"י דלהחמיר קאמר ובין אם נפרש דמן הדין קאמר שהיא מקודשת ודאי לענין דינא מיהא לדידן יש לחוש להצריכה גט והשתא א"ש שהביא אח"ז סברת הבה"ג ורבינו ז"ל דפסיקא להו מילתא וכו' וכן נלע"ד בכוונתו ז"ל. ומעתה אלכה סוב"ב לדברי התוס' הנז"ל דאי ס"ל דר"י להצריכה גט קאמר ולא להחליט הדין מלבד מה שהקשינו נוסף עוד דעכ"פ הו"ל לפרש ומכ"ש דהר"ן ז"ל לא כתב אלא דרך אפשר דנראה שהרגיש הקוש'י שיש בדבר וגם נראה שהוא ז"ל לא הבין כן בדברי התוס' שהרי לא הזכירם כלל ואם איתא הו"ל לאלומי סברא זו בדברי התוס' ז"ל האמנם האמת יורה דרכו דאי אפשר להבין דברי התוס' כ"א עפ"י דרכו של הר"ן ז"ל או שנדחוק עצמינו שלא היו גורסים כגירסתינו בירושלמי והיה מקום לומר כן מדכתבו ז"ל בדברי הירושלמי וכן בקדושין הדא דתימא וכו' ולשון זה אינו בירושלמי שלפנינו אמנם אין דעתי נוחה בזה כלל. ולכך אני הצעיר רואה דברי רבינו נכונים בטעמן כמ"ש מר"ן ז"ל דמתוך הירושלמי עצמו מוכח דהלכה כר"י מההוא עובדא דמייתי בתר הכי ואף דהרב ע"י ז"ל חלק ע"ז וכתב דההוא עובדא קאי אפלוגתא דב"ש וב"ה כבר הוכחנו תלי"ת שאין נראה כלל כנז"ל וגם בש"ס דילן מוכח כן מדלא חילקו כלל וכדברי מרן ז"ל וכן היא דעת הבה"ג ומשמעות דברי הרי"ף והסמ"ג ז"ל. שוב מצאתי להכה"ג א"ה סי' ל"ה בהגהת הרב"י סעיף ט' שרוח אחרת אתו בהבנת דברי רבינו וחלק על הרב"י במה שהכריח מדברי הירושלמי דהלכתא כר"י שאינו מחלק בין שטר לכסף וכתב עליו דאין זה נכון דא"כ הרמב"ם ז"ל פליג מדידיה אדידיה שכאן פסק כהירושלמי ובפ"א דה' שלוחין כתב דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת אינו נאמן והיינו מהסוגיא דקדושין ושכן מצא בשו"ת תומת ישרים סי' ע"ז שכתב שא"א לפרש בשום פנים שדעת הר"ם ז"ל לפסוק כהירושלמי ממ"ש בה' שלוחין ותו קשה במ"ש דבגמ' דידן סתמו וכו' וזה דבר תימה דאם אינה מחלקת היינו קודם התקנה אבל לבתר דמסיק דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו' ודאי דיש חילוק וכו' והנכון כמ"ש הרב ת"י דדעת הרמב"ם ז"ל כהרב יהונתן ז"ל דבקדושי כסף עצמו מחלק בין יש שם כפירת ממון וכו' כדי להשוות הירושלמי עם גמרתינו ולכן בהלכות קדושין שהן באין על טענת קדושין ואפשר דאין שם כפירת ממון כתב דשליח נעשה עד אבל בה' שלוחין דהטענה היא בכפירת ממון כתב דאין שליח נעשה עד וכן דקדק הרב ת"י מדכתב רבינו כאן הן הן עדיו בקדושין שר"ל לענין טענת קדושין ולא לענין כפירת ממון עכת"ד. ואני בעניי אחרי המחילה הראויה שלא כדין תפס על הרב"י זלה"ה בזה דלא בא אלא להחזיק דברי ה"ה ז"ל למה רבינו לא חלק בקדושין בין קדושי כסף לשטר דבכל גווני שליח נעשה עד וכן הבין הרמ"ך והר"ן ז"ל ומעתה לא על הרב"י לבדו תלונתו ואדרבה עיקר הסברא אינה מהרב"י ז"ל ותמהתי עליו איך נמשך אחר סברת הרב ת"י בזה וחלק על הגאונים האחרים כאלו לא ידעו הבין ח"ו וריש מלין לא ידעתי באיזה כח כתב דא"כ רבינו פליג מדידיה לדידיה כיון שהרב"י ז"ל בא להכריח דברי ה"ה שרבינו פוסק כר"י דס"ל שכיון שהאמינתו תורה ל"ש בשטר ול"ש בכסף ושניא דא משאר דיני ממונות והכריח עוד ז"ל דגם גמרתינו ס"ל הכי מדלא חילק מעתה איך ס"ד דרבינו פליג מדידיה אדידיה הלא בקדושין כתב סתם בין עפ"י הירושלמי בין עפ"י גמרתינו ובה' שלוחין ג"כ פסק כגמרתינו וכהירוש' ומדלא אפליגו ר' אבון בר חייא ור' יוסי אלא בקדושין מכלל דבדיני ממונות דעלמא כלם שוין דמקרו נוגעים בעדות מכח השבועה ואם נרצה לדייק בדברי רבינו שכתב הן הן שלוחיו הן הן עדיו בקדושין דהוה סגי דלימא הן הן עדיו לחוד אלא דייק הן הן עדיו בקדושין לאורויי לן דבקדושין דוק' הוא דאמרינן הכי בלי שום חילוק בין כסף לשטר משא"כ בדיני ממונות דעלמא כמ"ש בה' שלוחין ומזה הדיוק נסתייע הרב ת"י ז"ל לפי דרכו אמנם לעד"ן שגם לדרך הרב"י ז"ל הוא מדוייק על נכון. גם למה שתמה הכנ"הג על מ"ש הרב"י דבגמ' דידן סתמו וכו' ותמה עליו דהא דאינה מחלקת היינו קודם התקנה אבל לבתר דמסיק וכו' ודאי דיש חילוק וכו' ע"כ אחר המח"ר ודאות זה אינו דכיון דר"ן הזכיר קדושין וגיטין וד"מ ועל זאת החלוקה לבדה שקלו וטרו בש"ס ואסיקו דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדים דיהיבנא ליה ומשתבע מלוה דלא שקיל ליה ופרע ליה למלוה ע"כ לשון זה מורה דדוקא בדיני ממונות דעלמא קאמר בדינו של ר"ן דשייך ביה מלוה ולוה דאלו בקדושין לא שייך מלוה ולוה דהאיש אינו חייב לזאת האשה שום דבר ומכ"ש לפי מ"ש רש"י שם דדיינין להו כדין חנוני על פנקסו וכו' וזה לא שייך כי אם במי שחייב לא בדבר הרשות או דרך הקנאה כמו הקדושין וגם לדעת הרב הכנה"ג ז"ל כיון דעכ"פ יש לנו פנים מאירות מהירוש' ומשמע דהלכה היא כר"י מכח עובדא הנ"ל וכדי שלא יחלוק הירוש' עם גמרתינו ג"כ נוכל ודאי לפרש כן גמרתינו דהיה פשוט אצלם כדעת ר"י עכ"פ כיון דאפשר לומר כן באיזה כח נחלוק על הרב"י זלה"ה מכ"ש שהמדקדק בלשונו הטהור לבבו יבין שלא הביא זה אלא לעשותו סניף לההכרח הראשון שכתב ז"ל מעובדא דמייתי בירושלמי כי כל עצמו לא בא אלא למצוא טעם לדברי רבינו עפ"י הבנת ה"ה ז"ל אשר היא נכונה בטעמה ומה שהבין הרב ז"ל והיא דעת הרב ת"י ז"ל לכאורה הוא מגומגם דאיך נימא להאמין לשלוחין בדין הקדושין ובדין הכסף אם היא מכחשת לא נאמין להם הלא זה תלוי בזה ואיך תפס חבלא בתרי ראשי אמנם נראה שכוונת הדברים להיכא דשייך ודרך נכון הוא אך לא מפני זה נדחה דרך הקדש של מרן הרב"י ז"ל ומ"ש בס"ר וקדשו אותה בנ"א כתוב וקדשו אשה ומ"ש עדי הקדושין בש"נ וכ"י כתוב עדיו בקדושיו: