מעשה רקח על הלכות אישות ג:טו

כל העושה שליח וכו'. הראב"ד והרמ"ך ז"ל השיגו על רבינו בזה דאף בעושה שליח לקדש לו אשה צריך לעשותו בעדים עיין לה"ה ומרן ז"ל ועיין בשו"ת התשב"ץ שנדפס מחדש ח"ג סי' רמ"א.

כמו שליח הגט. כתב הרמ"ך בכ"י וז"ל הוא עצמו כתב בה' גירושין פ"ט שאם עשה שליח צריך עדים ונראה כי דבריו סותרים זה את זה וצ"ע ע"כ. ומרן ג"כ הזכיר השגה זו ע"ע וראיתי להמש"ל ז"ל שכתב עליו וז"ל בדקתי בפ' ט' מה' גירושין ולא מצאתי סתירה לרבינו דידיה אדידיה כמ"ש הרמ"ך גם בפ"ח ובפ"י לא מצאתי ע"כ. ונלע"ד דהרמ"ך ז"ל נתכוון למ"ש רבינו שם פ"ט דין ל"ב וז"ל אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי וכתבו ונתנו לבעל בלא עדים ונטלו הבעל ונתנו לשליח וכו' ה"ז ספק מגורשת שאין השליח נאמן להתיר הערוה אעפ"י שהוא עד אחד אלא מפני כתב העדים שחתמו על הגט שהם כמי שנחקרה עדותן וכו' ואם היו שם ב' עדים שיעידו שגט זה הבעל נתנו לשליח לגרשה בו ה"ז מגורשת ע"כ. ועפי"ז יתבאר מ"ש שם פ"ו דין ד' וז"ל ואין שליח הולכה והובאה צריך עדים ע"כ כלומר דכיון שיש עדים חתומים בגט א"ץ לעדים אחרים והשליח נאמן אמנם כשאין עדים חתומים כלל כההיא דפ"ט אין השליח נאמן לגמרי והויא ספק מגורשת אף אם יודו השליח והמשלח ועכ"פ נראה שסותר למ"ש כאן שדין הקדושין נראה דומה לדין זה דפ"ט שאין עדים כלל. אמנם לע"ד נראה דע"כ דכוונת רבינו להיכא שהגט נעשה כתיקונו דהיינו שחתמו בו עדיו ועפ"ד שם פ"ו דעיקר שליח הולכה א"ץ עדים וכיון שהדין באמת כן הוא לא חש לשנטעה בדבריו דכל תכלית כוונתו להודיענו ששלוחו של אדם כמותו ומבואר הוא.

וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה. כתב כן לפי שדין השליחות נלמד ג"כ מקרא דכן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם כדאיתא בפ' שני דגיטין וכתבו רבינו לקמיה דין י"ז ובריש פ' האיש מקדש יליף לה מכמה קראי ועיין לרבינו שם והתוס' ד"ה מה אתם וכו'.

בכל שלוחו של אדם כמותו. בנ"א כ"י בכל מקום שלוחו של אדם כמותו ואין למדין מן הכללות דהא איכא רציעה דע"ע דאדון דוקא רוצעו ולא שלוחו כדאיתא במכילתא ופסקו רבינו בפ"ג מה' עבדים דין ט' ומ"ש רבינו לקמיה דשליח נעשה עד אינו מנגד למ"ש כאן דשלוחו של אדם כמותו דודאי לא אמרו כן אלא לענין הכח והחזקה שיהיה לשליח כמו המשלח אבל במה שנוגע להמשלח בשביל עצמו לא יתכן גבי השליח דאין גוף הדבר נוגע לעצמו דשליחות בעלמא הוא דקעביד: