מעשה רקח על הלכות אישות כד:יח

א"ל אשתו שזנתה וכו'. כן הוא במשנה אחרונה דנדרים דף ץ' ובגמרא הביאה הרבה מעשים שאף שיש רגלים לדבר שהוא כדבריה אפ"ה אינה נאמנת וכמ"ש רי"ו בפ"ג ח"ב ורבינו סתם הדברים דזיל בתר טעמא וראיתי להרשב"א בכ"י הביאו הכנה"ג בהגהת הטור אות י"ז שכתב שמי שאמר שזינה עם אשת איש וגם היא מודה לדבריו מלקין לאיש אבל לא לאשה כדי שלא תהא אסורה לבעלה וכו' ע"כ וק"ק דכי מלקינן לאיש גלינו דעתינו שבודאי זנתה ואולי יש לומר דמלקינן ליה מפני הוצאת השם רע על האשה דקי"ל מלקין על לא טובה השמועה. ובעיקר הדין הוה קשיא לי איך יכולים חז"ל להכשיל האיש הזה כיון דאם אמת כדבריה הויא עליה חתיכה דאיסורא מדין תורה ומשום שמא נתנה עיניה באחר נתיר אותה לבעלה בקום עשה עד שראיתי להר"ן ז"ל שהרגיש בקושיא זו ותירץ דכי היכי דאמרינן בכמה דוכתי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ה"נ הכא כל שאמרה לבעלה טמאה אני אפקעינהו רבנן לקדושי מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנויה היתה ומשו"ה שריא לבעלה וכו' אלא שלפ"ז תינח באומרת לכשר נבעלתי אבל אומרת נאנסתי מנתין וממזר אינה מותרת לבעלה ואינו במשמע ואחרים תירצו דמשנה ראשונה לאו דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומ' טמאה אני לך וכו' אלא משום דהאי מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה דלהימנוה וכו' ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עיניה באחר אוקמוה אדינה ע"כ: