מעשה רקח על הלכות אישות כד:יז

מי שראה אשתו שזנתה וכו' ויתן כתובה. מבואר בדברי רבינו דאין בית דין כופין להוציאה אלא הוא מצד עצמו חייב להוציאה דאסור לו לבא עליה וראיתי למהריב"ל ח"ב סי' ו' הביאו הרב דינא דחיי שנדפס מחדש וז"ל ומשמע מדברים אלו שמי שראה אשתו שזנתה או עד אחד שמעיד שזנתה שקולין הם ויבואו שניהם ובתרוויהו קאמר דחייב להוציא אבל אין כופין להוציא שהרי כתבו שאין ב"ד כופין את האיש לגרש את אשתו עד שיעידו עדים שזנתה אשתו בפניהם ואילו בפ"ק דכתובות משמע דהאומר פתח פתוח מצאתי דמיא לשני עדים וכשם שבשני עדים כופין להוציא ה"נ בפתח פתוח כופין להוציא וכ"ש במי שראה אשתו שזנתה וכבר הקשה קושיא זו מהריב"ל ח"ב סי' ו' וצ"ע. ואני שמעתי ולא אבין דאיך יתן הדין שהב"ד יכופו אותו להוציאה עפ"י דבריו לבד וגם היא מכחשת אותו ושום עד אין כאן כ"א הבעל דהוי נוגע בדבר וההיא דפתח פתוח שאני ושאני שהרי אמרו בגמרא הטעם משום שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ופסקה רבינו פי"א דין י"ד וז"ל חכמים הם שתקנו עיקר כתובה לאשה והם התקינו ואמרו שכל הטוען טענת בתולים והאשה מכחשת אותו נאמן ועליה להביא ראיה לא על האיש שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה והופך שמחתו אבל ע"כ. וכתב שם הה"מ משם הרשב"א ז"ל דמלשון הגמרא שאמרו שאין אדם טורח בסעודה וכו' משמע דאם לא טרח בסעודה שאינו נאמן וכו' ע"כ אך מדיוק דברי רבינו שהוסיף על לשון הגמרא והופך שמחתו אבל משמע שאף אם לא טרח בסעודה הדין כן דסוף כל סוף הרי הופך שמחתו לאבל ודאי וכיון שכן אין להביא ראיה מההיא דפתח פתוח כמבואר דאלמוה רבנן לחזקתיה להאמינו בדבר זה כמאה עדים. אך מאי דאיכא למידק בדברי רבינו הוא בעיקר הדין שכתב או שאמרה לו אחת מקרובותיו או מקרובותיה שהוא מאמינם ודעתו סומכת עליהם וכו' דמשמע דר"ל דדוקא הקרובות דסתמא דמלתא דמצד הקורבה מקנאים קנאתו ואומרים האמת וזה גורם שסומכת דעתו עליהם אבל עד אחר דעלמא לא וזה נראה שהוא מדוייק בדבריו שלא כתב או שאמר לו אפילו אחת מקרובותיו וכו' דאז הוה משמע דלרבותא נקט קרובים וכיון שכן קשה טובא דהה"מ ז"ל ציין דינו של רבינו מההיא דפרק האומר דף ס"ו דאיבעיא להו אשתו שזנתה בעד אחד מהו ואפליגו אביי ורבא ופסק הרי"ף ורבינו כרבא דאמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ומפרש עובדא דההוא סמיא אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ופירש רש"י ז"ל דבבא לצאת ידי שמים או מהימן ליה כבי תרי מחייב לאפוקה וכו' ע"כ. ולכאורה תמיהא מלתא טובא דאף בבא לצאת ידי שמים לא נאמר אלא בעד כשר כפשטא דסוגיין אבל קרובים אפילו לצאת ידי שמים מנא לן ויותר יש לתמוה מהה"מ ומרן ז"ל שלא נרגשו מזה כלל וכבר בינותי בספרי הפוסקים ז"ל ואין גם אחד שנתעורר מזה כלל לבד ראה זה מצאתי למהרי"ק סי' פ"ב שהביא משם הרשב"א ז"ל דהך אי מהימן לך כבי תרי דאמרינן היינו דקים ליה בגווייהו כדאמרינן בפ' הכותב בבת רב חסדא לרבא וכו' וכן יש לדקדק גם מתוך דברי רבינו משה שכתב וז"ל מי שראה אשתו שזנתה וכו' משמע דוקא במאמינים וסמיך דעתו עליהם ולא בדמאמינם מפני שהוא חושד באשתו אלא משום דקים ליה בגווייהו דלא משקרי והיינו דנקט אחד מקרוביו וכו' דבהנהו רגילות הוא דקים ליה בגוייהו דלא משקרי ואע"ג דאיכא למימר דנקט קרובים לרבותא דאפ"ה מהימני מ"מ לכאורה לא משמע כן חדא דא"כ הכי הו"ל למימר או שאומר לו עד אחד ואפילו קרוב וכו' מדנקט או שאומר לו אחד מקרוביו וכו' משמע דוקא בכי האי גוונא דקים ליה בגווייהו דומיא דהני דרגילות הוא דקים ליה בגווייהו וכו' ע"כ אשר לפי דבריו מבואר דרבינו הוציא דין זה מההיא דכתובות דבת רב חסדא דהימנא רבא לאשתו להפוכי שבועה לשכנגדה ולא האמין לרב פפא לאורועי ההוא שטרא וא"ל דאשתו קים ליה בגווה דלא משקרא ורב פפא לא קים ליה בגויה הנה מתבאר דקרובים טפי אדם סומך דעתו עליהם משום דגייס בהו ורגיל בהו טפי מאדם אחר אף שיהיה אדם כשר והגון דהא רב פפא ודאי שלא נחשד בעיני רבא דמשקר חלילה והיה חשוב בעיניו הרבה עד שא"ל מר לא קים לי בגויה ומדקארי ליה מר כמה פעמים כדאיתא התם ש"מ שהיה מחשיבו הרבה ואפ"ה לא סמך דעתו עליו כמו שסמך דעתו על דעת אשתו וזאת היתה לו לרבינו שלא הזכיר אלא קרובים דדיבר בהווה ורגיל ומשום דקשה הדבר ובדוחק גדול שימצא אדם זר שאינו קרוב שתהיה דעתו של אדם סומכת עליו לכך לא הזכירו כלל ובזה מיושבים דברי רבינו קצת והה"מ ז"ל היה צריך לבאר שבאמת הדברים צריכים ביאור ודו"ק ומ"ש בס"ר לפיכך משביעה וכו' ומרן ז"ל הגיה בדבריו וכ"כ בב"י א"ה סי' קט"ו ובנ"א כ"י עיין בההרמ"ך. וכבר נתעורר בזה מרן ז"ל ע"ע: