מעשה רקח על הלכות אישות כד:יט

האשה שזנתה וכו'. ממתניתין דיבמות דף ג"ל וראיתי למהרי"ק סימן קס"ח שנשאל על אשה שזנתה תחת בעלה ברצון והיא לא ידעה שיש איסור בדבר אם יחשב זה שוגג והשיב דאין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באישה וכו' ודין זה הביאו הרב"י ס"ס קט"ו והגהות מהריק"ש שם והרמ"א סי' קע"ח והרב בני חיי שם ונסתייע מדבריו הרב טורי זהב י"ד סי' צ"ט ס"ק ט' והרב בית שמואל א"ה סי' קע"ח ע"ע והנה ראיתי בס' לחם יהודה שנדפס מחדש שעמד הרבה בדברים אלו וחלק על מהרי"ק ז"ל בכח ואל וסיים דאין לסמוך ע"ז אפילו למעשה וכו' ע"כ ואילו היה הוא מחמיר ומהרי"ק מיקל החרשנו אך מכיון שדברי מהרי"ק הם לחומרא גמורה לאוסרה על בעלה שהוא דין תורה איך יצוייר בשכל האנושי להקל באיסור דאורייתא ולהתירה לבעלה ולומר דשם שוגג חד הוא ותמיהני טובא מזה הרב איך הוציא דברים אלו מתחת קולמוסו נגד גאוני עולם הנ"ל ולהקל אפילו למעשה בספק דאורייתא על כן באתי להעיר בדבר זה להוציא הדין לאמיתו בע"ה ב"ה. הנה הרב מהרי"ק כתב וז"ל לעד"ן דאין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו דהא לא כתיב איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בה דלישתמע דוקא במתכוונת לאיסור אלא ומעלה בו מעל כתיב ע"כ והקשה עליו דלאחר שנסתם התלמוד איך יוכל שום חכם להוציא שום דין מדרשא שידרוש הוא מעצמו ובפרט לקולא וכו' ותו דלא שייך לומר ומעלה בה דעיקר הפרשה נאמרה על הבעל שהוא המקנא לה וכו' וא"כ לא שייך לומר ומעלה בה ותו דאיך יעלה על הלב דזאת האשה השוגגת ולא ידעה שיש איסור בדבר יתקיים בה וצבתה בטנה וכו' וכ"י הקב"ה דן על השוגג כמזיד וכו' ע"כ ומ"ש בפתח דבריו ובפרט לקולא היא שגגה שיצאה מלפניו דהרי מהרי"ק מחמיר הוא שהרי אוסרה על בעלה ולזה מודה ואזיל הרב שהרי כתב לקמיה ותהא קולא יתירה להתירה לבעלה וכו' (כאן בלוי) שכוונת מהרי"ק מבוארת דמשמעות הכתוב לחוד על כרחין לומר כן דהא כל הפרשה כולה אינה אלא על שזנתה תחתיו ולא קאי על עיקר הזנות דזה כבר משפטו חרוץ שהיא בכרת דונכרתו הנפשות העושות כתיב ומה שדייק הרב דהא לא כתיב ומעלה מעל בה וכו' לא בא לומר דהכי הו"ל למכתב אלא פרושי הוא דקמפרש דמשמעות הכתוב מצד עצמו כן הוא ופוק חזי מ"ש ספ"ג דהל' סוטה וז"ל אשה שזנתה באונס או בשגגה וכו' אין המים בודקין אותה שנאמר והיא לא נתפשה פרט לאנוסה וכו' ותמעול מעל באשה פרט לשוגגת וכו' ע"כ והיא מהירושלמי פרק ארוסה ופרק כשם הרי מבואר שמשמעות הפרשה כולה אין הקפידה אלא על הבעל ואם היא שוגגת לגבי דידה שריא ליה ולהכי אין המים בודקין אותה מעתה דרשת מהרי"ק ז"ל היא אמיתית עפ"י פשט הפסוק והטעם משום שגוף זה המעשה נחלק לשני נושאים חד לגבי קב"ה שהוא איסור הכרת וחד לגבי הבעל שמעלה בו והפקירה עצמה לזולתו שע"ז חייבתה תורה לשתות מי הסוטה ע"י קינוי וסתירה ועבדינן לה כל טצדקי דמצינן למעבד כדי שתודה ולא ימחה שמו ית' על המים ולא הקפידה תורה לאוסרה על בעלה אלא כשזנתה לרצון שידעה בגוף המעשה שהיא מועלת בבעלה לאפוקי אם חשבה שזה בעלה לא נאסרה עליו וכיון שדבר זה מופרד מגוף האיסור רצוני שהקפידה לגבי דבעל אינה אלא על הרצון משא"כ לגבי גוף האיסור שבין הרצון בין השוגג היא בעונש אלא שעונש השוגג קל מעונש המזיד והרצון דין הוא שנחלק ביניהם וכל עוד שהמעשה לגבי הבעל היה ברצון אף שלגבי העונש היה בשוגג יש לדונו על פי חילוקו שהרי היא מותרת לבעלה להדיא אף שצריכה כפרה לגביה כיון שהתורה הקפידה בזה דוהיא לא נתפשה כתיב ודיוק זה בהכרח שגם הלחם יהודה יודה בו ובזה יפלו כל הקושיות דהרי מזידה היא לגבי בעלה וענוש תענש על זה מלבד שהרי היא עוברת על שבועת הכהן שהוא משביעה שתאמר האמת וכיון שהוא משביעה בתת ה' את ירכה נופלת וכו' והיא עברה עליה דין הוא שתענש ובזה תפול גם הקושיא השלישית דפשיטא ודאי שאין הקב"ה דן על השוגג כמזיד חלילה והעיני בשר לו יראה דלא ירד לעומק דברי מהרי"ק ז"ל שהרי הבין שראייתו היא מדלא כתיב ומעלה מעל בה וע"ז הק' שאחר שנסתם התלמוד וכו' וזה אינו ודאי. עוד כתב מהרי"ק ז"ל ומ"ש הרמב"ם אשה שזנתה תחת בעלה בשוגג או באונס שהיא מותרת לבעלה היינו דוקא ששגגה בגוף הזנות לא ששגגה באיסור דהתם לא קרינן ביה מזנה תחת בעלה בשגגה וכו' והיכי דמי מזנה בשגגה כגון שהיא סבורה שהוא בעלה ונמצא שהוא אדם אחר כהנהו עובדי דשלהי נדרים והק' עליו הרב לחם יהודה דאם דעת הרמב"ם אינה על כל מין שגגה אלא על שגגה פרטית היה לו לבאר ולחלק בין שוגג לשוגג כדי שלא נטעי להשוותם ותבא קולא יתירה להתירה לבעלה דהא כל סתם שוגג בכל מקום פירושו בין שוגג בידיעה ובין שוגג במעשה וכו' ע"כ והרואה יראה שמתוך מה שכתבנו אין כאן שום קושי דהרמב"ם ז"ל ביאר הדין האמור במשנה דיבמות דף ל"ג דשתי נשים שהוחלפו וכו' שכל אחת היתה סבורה שזה בעלה וכמו שציין מרן ז"ל שזה באמת תמיהא עצומה על הר' ל"י איך לא ראה דברי כסף משנה שזה הוא השוגג שכתב הרמב"ם דאם היתה יודעת שאין זה בעלה אלא שהיתה סבורה שאין כאן איסור ערוה הו"ל מזידה גמורה שהוא נדון מהרי"ק ז"ל מעתה מה לו להלחם יהודה להקשות על מהרי"ק ז"ל שפירש דברי הרמב"ם כשהיתה סבורה שזה בעלה דוקא הלא כן הוא האמת ודאי ומציאות מהרי"ק הוא על המזיד ולא על השוגג. עוד הק' הרל"י ממ"ש הרמב"ם דין ך' ודין השוגגת ודין הנאנסת אחד הוא שהשגגה צד אונס יש בה דמשמע דכל שיש צד אונס היא נכללת בדין אונס וא"כ שוגגת שאינה יודעת שיש איסור בדבר ג"כ יש בה צד אונס דאלו ידעה שיש איסור מי יאמר שלא היתה פורשת ע"כ. ואני אומר שמציאות מהרי"ק ז"ל אין בו שום צד אונס ולא שום שגגה שהרי היא מזידה גמורה לגבי בעלה אף שאין איסור בדבר אלא משום פריצות וזלזול כבוד הבעל דלזה קפיד רחמנא דוקא וכמו שהאריך ג"כ ס' החינוך שם ומש"ה פטר השוגגת ומה שהוצרך רבינו לתת טעם שהשגגה צד אונס יש בה היינו משום דקרא לא פטר אלא האונס דכתיב והיא לא נתפשה ודרשינן הא נתפשה מותרת שהוא האונס משא"כ אשה זאת שלגבי זלזול בעלה אין לה שום אונס אלא מזיד גמור כאמור ומבואר. עוד כתב מהרי"ק ז"ל וכי הא דגרסינן פרק הבע"י דף נ"ו א"א שנאנסה אעפ"י שמותרת לבעלה אסורה לכהונה ותנא תונא וכן הבא על א' מכל העריות שבתורה וכו' מאי וכן לאו ל"ש באונס ל"ש ברצון ל"ש בשוגג ל"ש במזיד והאי שוגג דהתם דמשמע דשריא לבעלה היינו שוגג דרישא דמתני' דקתני התם הבע"י בין שוגג בין מזיד וכו' והתם א"א לפרושי אלא שוגג שסובר כי אחרת היא כדפירש"י שם וכה"ג נמי מיירי רבינו משה ע"כ והק' עליו הרל"י וז"ל גם זה מן התימה דאע"ג דשוגג דגבי יבמה פירושו שגגת מעשה וכו' מכח חידושא דמתני' וכו' ואילו שוגג דלא ידע שהיבמה נקנית בביאה אין בו חידוש דאע"ג דלא נתכוון להקנותה בביאה זו מ"מ הא ידע דזקוקה לו לבא עליה שהיא כאשתו דליכא לא כוונת עבירה ולא כוונת מצוה אלא ביאה סתמית דפשיטא דמקרייא ביאה לענין הקנאה וא"כ לא מטעם זה יפול שם שוגג דידיעה מהכא וכו' ע"כ. וגם בזה איני רואה שום הכרח לחלוק על מהרי"ק ז"ל ומיניה וביה אבא נשדי ביה נרגא דכיון דידע שזו היא יבמתו וזקוקה לו ובא עליה מציאות זה נכלל במזיד או ברצון דקתני מתני' בהזיד ורצה לבא עליה וחידושא דמתני' דאף שלא ידע שבביאה זו קנאה אפ"ה קונה אותה ופשיטא דבביאה זו נתכוון לשם זנות בעלמא דמה ענין ביאה סתמית לזה כיון שאינה אשתו ואף לפי דעתו דזה נכלל בשוגג אכתי אית ביה חדושא דאף שבעל שלא במתכוין לקנותה אלא לשם זנות אפ"ה קנאה והו"ל למתנייה אך האמת נראה דזה הוי מזיד ורצון כאמור ועיין להתוס' שם. עוד כתב מהרי"ק ז"ל ותדע שכן הוא שהרי הרמב"ם עצמו כתב בפ' ב' דסוטה דקטנה שהשיאה אביה אם זנתה לרצונה שהיא אסורה לבעלה ופשיטא שאין לך שוגגת שלא לידע שיש איסור בדבר כקטנה בת שלש או ד' שנים וכו' אלא ודאי דכל שהיא מתכוונת לזנות אסורה לבעלה ע"כ. וכתב על זה הרל"י לא ידעתי מאי פשיטותא איכא דאע"ג דבת שלש שנים סתמא אינה מבחנת בין טוב לרע מ"מ ענין הזנות ואיסורו הכל יודעים ואם עדיין לא הגיעה לידיעה זאת מסתמא אינה יודעת שזנותה היא מרדות לבעל דמ"ש וכו' ע"כ. ולעד"ן דלזו אין צריך תשובה דמבואר מעצמו הוא דבשלמא ידיעת האיסור והמותר פשיטא שאין שייך בקטנה (ובגמרא אמרינן כמה פעמים חיובא לדרדקי) אמנם ענין הזנות ומרדות לבעל מישך שייך בה כיון שיודעת שזה בעלה ודאי ולא זולתו. עוד כתב מהרי"ק וז"ל ויש להביא ראיה ממ"ש התוס' בכתובות דף ט' ד"ה ואב"א וכו' גבי פ"פ מצאתי דאוקמוה בגמרא שקיבל לה אביה קידושין פחותה מג' שנים שהקשה דאכתי ס"ס הוא ס' באונס ס' ברצון ואת"ל ברצון שמא כשהיא קטנה זנתה דפתויה אונס הוא ותירצו דשם אונס חד הוא ע"כ ואם איתא דהיכא שאינה יודעת שיש איסור בדבר לא מתסרא אכתי מה מתרצים נימא הכי ס' תחתיו ס' אינה תחתיו ואת"ל תחתיו שמא מרוב קטנותה לא ידעה שיש איסור בדבר דהא בקבל אביה קדושין פחותה מבת ג' מוקמינן לה ונלע"ד דבר פשוט דלא שייך למימר הכא דשם אונס חד הוא כיון דלא צריכינן להא דפתוי קטנה אונס הוא דהא בגדולות אפשר ספק זה דשמא לא ידעה שיש איסור וכו' וגם אין לומר דשגגה ואונס חשיב כחד שמא וכו' דפשיטא דאינו דהרי באונס פטורה אפילו מקרבן ובשוגג שלא ידעה שיש איסור חייבת בקרבן וכתב ע"ז הרל"י וז"ל הדבר פשוט דיש לדחות דשוגג כיון שיש בו צד אונס כמ"ש הרמב"ם הרי הוא בכלל שם אונס ומה שדחה דחייה זו וכתב וז"ל דפשיטא דאינו וכו' נפלאתי הפלא ופלא דהרי גם בשוגגת דלא ידעה שהוא בעלה חייבת בקרבן ואף עפ"י כן לענין זה דאיתסרה על בעלה נכלל דין שוגג בשם אונס דכתיב בקרא והיא לא נתפשה ועוד דלפי דקדוקו מהתוספות אכתי ס"ס ס' תחתיו ואת"ל תחתיו שמא לא ידעה שום ידיעה כלל לא מאיסור ולא ממרדות הבעל וכו' ולא אכחד כי בזאת דברי מהרי"ק שגבו ממני לכאורה דמלבד מה שכתב מהרי"ל דברי מהרי"ק מצד עצמם קשים במ"ש תחלה דאכתי איכא ס"ס שמא תחתיו וכו' דכיון דבגמרא מוקמינן לה בקיבל אביה קידושין פחות מג' שנים מעתה אין שייך ספק בתחתיו דקודם לכן בתוליה חוזרים וכמ"ש רש"י ז"ל ופשיטא שלא זנתה אלא תחתיו ותמהני על מהרי"ל שמלבד שלא תפס עליו בזה עוד קיים דבריו במ"ש ועוד דלפי דקדוקו וכו' ובהכרח צ"ל שט"ס הוא וכו' וכוונתו על האונס ועל הרצון ולמה שהק' עליו דגם בשוגגת שלא ידעה שהוא בעלה וכו' גם בדבריו יש ט"ס וצ"ל ולא ידעה שאינו בעלה וכו' ולקושיתו י"ל דאף דשוגג צד אונס יש בו לא בשביל זה כלל שוגג באונס ולומר חד שמא הוא שהרי לשון הרמב"ם שהזכרנו מהירושלמי מוכיח דשוגג ואונס לאו חד שמא נינהו שהרי פרטו האונס מקרא דוהיא לא נתפשה והשוגג מותמעול מעל באישה כמ"ש הרמב"ם ספ"ג דהלכות סוטה וכיון שכן יפה צדק מהרי"ק ז"ל ומה שהקשה מהרל"י דשמא לא ידעה שום ידיעה וכו' כמו שגילה דעתו בראש התשובה ע"כ גילוי זה לא מצאתיו ואדרבה מתוך תשובתו נראה להדיא שאין המציאות בעולם שלא תדע שבביאה זו אינה מועלת באישה כיון שיודעת ודאי שהיא נשואה שהרי השאלה היתה שלא ידעה שיש איסור בביאה זו והרב מהרי"ק ז"ל תפס במשלם דאין לזו דין שוגגת כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באישה אלא ודאי הוא הדבר אשר דברנו כנז"ל דודאי יודעת זה דאפילו קטנה גמורה והיא נשואה יודעת זה והמוחש לא יוכחש. עוד הק' הרל"י דכיון דלא שכיח קטנה שנשאת לבעל שלא תדע האיסור הא קי"ל במילתא דלא שכיחא אין לומר בה ס"ס כמ"ש הפר"ח י"ד בכללי ס"ס כלל י"ג וכו' ע"כ. ובזו לעד"ן פשוט גמור הוא דאפילו בגדולה יתכן דבר זה וכמ"ש הרב מהרי"ק ז"ל דמכח זה החזיק סברתו במ"ש דהא אפילו בגדולות אפשר להיות ס' זה דשמא לא ידעה שיש איסור וכו' ע"כ. עוד נסתייע מהרי"ק ז"ל ממ"ש גבי אסתר וכאשר אבדתי אבדתי כאשר אבדתי מבית אבי כך אבדתי ממך דעד עכשיו באונס ועכשיו ברצון והרי לא עשתה שום איסור אלא מצוה כדי להציל את ישראל ואפ"ה נאסרה על בעלה וכמעשה דיעל עם סיסרא וכו' ע"כ. והק' עליו הרל"י דזו אינה ראיה דהתם אע"ג דהותר אותו מעשה משום פקוח נפשות מ"מ המעשה עצמו הוא מעשה איסור ועבירה היא ועבירה קרו לה וכו' והרי זה כמחלל שבת בשביל פ"נ וכי משום זה נפקע שם עבירה מאותו חילול הא ודאי נקרא מחלל שבת והותר לו אותו חילול וכו' עכת"ד. ואף בזו לא צדק כלל דודאי דברי מהרי"ק שרירין וקיימין דמי יתן ידעתי מי הגיד להרל"י דפ"נ עבירה היא ועבירה קרו לה דהא פסוק מבואר הוא לא תעמוד על דם רעך ואין לומר דדוקא בדבר שאין בו איסור קאמר דהא קי"ל דרשינן מהאי קרא לרודף אחר חבירו להורגו דניתן להצילו בנפשו כדאיתא בילקוט פ' קדושים ובסנהדרין פ' אלו הן דרשינן לרודף אחר חבירו או אחר נערה מאורסה דניתן להצילו בנפשו אם אינו יכול להצילו באחד מאיבריו מקרא דוקצותה את כפה וכיון שהתורה חייבתנו להציל את אחינו בין שיהיה בסכנת מיתה או סכנת עבירה אפילו בהריגת נפש ששקול ככל העולם מעתה איך תקרא שם עבירה ואפילו מעשה עבירה חלילה הגע עצמך הקב"ה ציוונו שלא לקוץ הבהרת בהזהרת לאו והוא עצמו צוונו שכשישנה באותו מקום ובא עתו למול שידחה העשה של המילה לל"ת דצרעת וכי ראוי לומר בו שגוף המעשה עבירה הוא אלא שהקב"ה התירו חלילה לאל מרשע ושדי מעול אין זה דומה אלא לאשת אחיו שאסרה תורה והתירה היבמה וכן מליקה שהתירה לכהנים במקדש והבערת האש וכמה אבות מלאכות שהותרו בשבת בב"המ אין זה דומה אלא למלך שאסר לעבדיו דבר פלוני וצוום שבהזדמן דבר זה שלא יעשוהו או שיעשו דבר אחר במקומו וכי משום זה נאמר שהדבר שהתיר עבירה היא אין זה אלא שיבוש גמור דאדרבה כיון שזה הוא רצונו זו היא עבודתו האמתית ומכ"ש תורתינו הקדושה שכולה סודות נעלמים חוקים ומשפטים צדיקים וכמה מצות צוונו בלי טעם ונגד השכל מטעם שלו יאתה לבד והוא היודע והוא הנותן שכר טוב לעושים ומקיימי' מצותיו כדת מה לעשות וכו' וכשם שצוה שלא לזנות ושלא לחלל השבת כך צוה שלצורך פקוח נפש ידחה הכל וזו היא עבודתו המוטל עלינו לקיים דבריו כשאר כל מצותיו וכיון שכך צדקו דברי מהרי"ק ז"ל עוד כתב הרל"י ז"ל וביותר תימה על מה שסיים בסוף התשובה וז"ל ומה התם שלא היה בדבר שום נדנוד עבירה אלא אדרבה מצוה קא עבדא ואפ"ה נאסרה על מרדכי בעלה אשה שזנתה תחת בעלה לא כל שכן שהיא אסורה עליו ואע"פי שאינה יודעת שיש איסור בדבר דמ"מ עשתה עבירה צריכה כפרה וחייבת בקרבן עכ"ל דהרי גם שוגגת דנתחלף לה בעלה באחר צריכה כפרה וחייבת בקרבן ואעפי"כ מותרת לבעלה אלמא דלאו בכפרה וקרבן תליא מילתא עכ"ד. וגם בזו לא צדק הרל"י דהדבר מבואר דמאי דנקט מהרי"ק כפרה וקרבן אינו אלא לגבי הק"ו שעשה מאסתר אך הק"ו מצד עצמו ניתן ליאמר דברור הוא. עוד כתב הרל"י וז"ל ומטעם זה נלע"ד דהשמיט מרן בית יוסף תשובה זו ולא העתיק הדין הנאמר בה לא בספרו הב"י ולא בספרו הקצר אמנם הרמ"א ז"ל בהג"ה נגרר אחר מהרי"ק ולפי דעתי אין לסמוך על זה אפילו למעשה עכ"ל ואין ספק אצלי דמחמת דלא ראה הרל"י אלא דברי ההג"ה שהובא בסי' קע"ח ולא זולת הביאו לכלל דברים אלו וכבר כתבנו שהרב"י לא הביאו בסי' קע"ח והביאו בסי' קט"ו וכתב שמהרי"ק הביא כמה ראיות לדבריו דמשמע שראה גם ראיותיו וערבו לו מדלא חלק עליו ומה שלא הזכיר בשלחנו הטהור אין זה פלא דזו היא מלאכתו של הרמ"א ולא מפני זה י"ל דלא סבירא ליה הכי דאם איתא למה הזכירה בסתם ולא עוד אלא שכתב שהביא ראיות לדבר ואין דרכו של הרב"י לכתוב כן שהיה לו להביא הדין בסתם כדרכו הטוב בכל הפוסקים שמזכיר ומדהוסיף לבאר לנו שהביא ראיות ש"מ שרצה להשמיענו שראיותיו אמיתיים גם הגהות מהריק"ש הזכירו והרב בני חיי והרב בית שמואל והרב טורי זהב הנז"ל וסגנון אחד עולה לכמה נביאים ומה שהכריח הרל"י עוד ממ"ש התוס' בשבת דמשמע מדבריהם דהיכא דלא כתיבה אלא חד שגגה נכלל בה גם אומר מותר הרי דכל מין שגגה קאמר וזאת האשה ג"כ שלא ידעה שיש איסור בדבר אף שידעה שהיא מועלת בבעלה שוגג מקרייא ושריא ע"כ. כבר הוצאנו לעיל כוונת מהרי"ק ז"ל שאין כוונת הכתוב במעילת האיסור אלא במעילת הבעל לחוד וכיון שנתכוונה למעול בו מעל עכ"פ יש לנו די והותר לאוסרה עליו ע"פ אמיתותם של דברים וכ"נ שהבין הרב"ש א"ה סי' קע"ח שאחר שהביא סברת מהרי"ק כתב ובזה מיושב דלא תקשה הוא אומר מותר הוי בשוגג וכו' ע"כ והוא הדבר אשר דברנו ממש וכ"כ הרב בסי' ז' ס"ק כ"ז בשם ב"ה עיין שם ואין להאריך עוד: