מעשה רקח על הלכות אישות כג:טו

האב שפסק וכו'. במשנה לא אמרו אלא פוסק לחתנו וכו' ומשם הוציא רבינו דה"ה פוסק לבנו ולבתו דכיון דאין כאן קנין אלא דברים בעלמא יכול לומר לא פסקתי אלא ע"מ שינשאו וכמ"ש בירושלמי לפי זה קשה על דברי רבינו האיי שהביא הה"מ והרא"ש והר"ן ז"ל שאם פסק לבתו בשעת קידושין קנתה אעפ"י שלא נישאת דלבתו הוא שפסק וקנתה עכ"פ ע"כ דכיון דאין כאן קנין מה לי חתן מה לי בן או בת ואי משום דמה שפוסק האדם בשעת קידושין נקנה באמירה בעלמא הרי בגמרא אמרו להדיא בפרק הנושא (כתובות דף ק"ב) דטעמא דנקנין באמירה בעלמא בלא קנין הוא משום דבההיא הנאה דקמתחתני אהדדי גמרי ומקנו להדדי וא"כ כיון שלא בא לכלל זה דהרי לא נישאת הרי חזרנו לדין המשנה בפוסק לחתנו וכו' דהיא היא אך אם נפרש דבריו ז"ל באם נישאת דווקא אף שלא נישאת לאיש זה יבא על נכון דמה לי חתן זה מה לי אחר דטב למיתב טן דו וכו' והרי דעת האב מיושבת שכבר נישאת בתו ותתורץ ג"כ קושיית הרא"ש ז"ל שהקשה דלא מסתבר כלל דודאי לא פסק אלא ע"מ שתנשא בהם ואם לא נישאת ומתה והיה לה בן לא יירש הבן אותו הממון וכו' ע"כ ואם נפרש כאמור אין כאן שום קושי אך מתוך דבריו נראה עוד דפליג על רבינו גם בזה ממ"ש ואם לא נישאת ומתה והיה לה בן וכו' דמשמע דגם בנישואין שניים הדין כן וכפשטא דגמרא הנז' בההיא הנאה וכו' ולא ידעתי מי הכריחו לזה ומ"ש רבינו ואעפ"י שהבת רוצה בו מסברא דנפשיה כתב כן וראויין הדברים למי שאמרן: